נגישות
headline
 



כיבוש הקוטב הצפוני



רואלד אמונדסן


רוֹאלְד אָמוּנְדְסֶן (Roald Amundsen)
נולד ב-16 ליולי 1872 בנורבגיה. אמונדסן, כנורבגים רבים, נולד למשפחת יורדי-ים. אמו רצתה שילך בדרך אחרת ואילצה אותו להבטיח שילמד רפואה. אמונדסן אכן מילא אחר בקשה זו עד מותה, כשהוא בן 21. אז חלומו למסע אל הקוטב הצפוני פרץ החוצה. אמונדסן השתתף במשלחת הבלגית בהנהגתו של אדריאן דה גרלאך הבלגי (עליו יסופר עוד בהמשך), יחד עם דוקטור
פְרֶדְרִיק אָלְבֶּרְט קוּק (Dr. Frederick Albert Cook)
. במסע זה גם צבר ניסיון וגם רכש חברים כמו קוק.
בשנת 1903 אמונדסן הוביל משלחת שהייתה הראשונה לעבור מהאוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס השקט במסלול ימי העובר מצפון ליבשת אמריקה הצפונית. מעבר זה נקרא גם מעבר "צפון-מערב" (Northwest passage). במסע זה אמונדסן המשיך לצבור ניסיון וידע מבני המקום על תנאי המחייה בחוג הארקטי. שם התוודע גם לשימוש בכלבים בגרירת מזחלות על הקרח. מסעו נמשך עד לסוף שנת 1905, אז ירד לחוף בעיירה איגל (eagle) שבאלסקה כדי לדווח בהודעת טלגרף על הצלחת מסעו. אז גם נודע לו על היפרדותה הרשמית של נורבגיה משבדיה.
הצלחת מסעו במעבר "הצפון-מערב" חיזקה אותו להחליט על מסע לכיבוש הקוטב הצפוני. אמונדסן ארגן ספינה ומשלחת לצאת למסע שכזה. אך כשהיה כבר שקוע בהתארגנות למסע לקוטב הצפוני הוא נמלך בדעתו. מה שטרף את הקלפים עבורו הייתה ידיעת טלגרף שהתקבלה בעולם ב-1 לספטמבר 1909, בה הודיע קוק כי הגיע לקוטב הצפוני. אמונדסן כבר לא יכול היה לזכות בתואר הראשונים הנכסף של הגעה לקוטב הצפוני, התואר הזה כבר נתפס. לא כך חשב
רוֹבֶּרְט אֵדְוִין פִּירִי (Robert Edwin Peary)
אשר חמישה ימים לאחר-מכן, ב-6 לספטמבר, שלח הודעת טלגרף משל עצמו בה טען כי הוא הגיע ראשון לקוטב הצפוני ולא קוק.
לגבי אמונדסן אכן המאבק לכיבוש הקוטב הצפוני הסתיים עוד בטרם ממש החל, אך לגבי קוק ופירי הרי שהוא רק התחיל.

צמד דובי קוטב


הקוטב הצפוני


הקוטב הצפוני אליו בדרך-כלל מתכוונים הנו הקוטב הצפוני הגיאוגרפי. קוטב זה הנו הנקודה הצפונית ביותר על פני כדור-הארץ, שדרכה עובר קו הציר הדמיוני סביבו כדור-הארץ מסתובב. בנקודה זו מתלכדים כל קווי האורך (כמו גם בקוטב הדרומי). קו הרוחב בנקודה זו הוא 90 מעלות (ומהווה למעשה נקודה ולא קו). קיימים גם הגדרות לקטבים נוספים. נזכיר את הקוטב המגנטי שהנו הנקודה הקרובה ביותר לקוטב הגיאוגרפי שבה השדה המגנטי בגובה פני הקרקע פונה אנכית כלפי מטה.

הקוטב הצפוני


בקוטב שעות האור נמשכים 24 שעות ביממה בשיא הקיץ (היום הכי ארוך הנו ה-23 ביוני) ועד לאפס שעות בשיא החורף (היום הכי קצר הנו ה-23 בדצמבר). בין שני התאריכים הללו שעות האור ביום הולכות ומתמעטות לקראת החורף או מתרבות לקראת הקיץ. זאת בניגוד מוחלט לקו המשווה (קו רוחב אפס) שם לאורך כל השנה שעות האור ביממה שוות לשעות החושך, כלומר 12 שעות כל חלק ביממה. ככל שמתרחקים מהקוטב אל עבר קו המשווה משתנה היחס ביו שעות האור לשעות החושך עד לשוויון.
לחוג הארקטי המקיף את הקוטב הצפוני מספר הגדרות שונות. ההגדרה הגיאוגרפית הנה כל האזור שמעל לקו רוחב '66°33 עד לקוטב הצפוני. החוג הארקטי קיבל את שמו מהמילה היוונית ארקטוס שמשמעה דוב. זאת מכיוון שמערכת הכוכבים "הדובה הגדולה" נמצאת מעל אזור זה.

אנדרטה לציון גבול חוג הקוטב הצפוני



הכף הצפוני - הנקודה הכי צפונית באירופה


מידות החום בחוג הארקטי תלויות בקרבה לים, בהימצאות שכבת קרח או שלג, בגובה קו הרוחב וכמובן בעונת השנה. מידות החום תמיד קרות או קרות מאוד. בקיץ יכולים להימדד מידות חום של עד 35°c ביבשה, אך בחורף מידות החום צונחות עד ל- 5°c- ביבשה. על הקרח מידות החום נעות בין

מידת החום הנמוכה ביותר שנמדדה בקוטב היא 68°C-.

למרות שנורא קר שם זהו גם המקום בו על פי המסורת הנוצרית גר סנטה קלאוס.

פרידטיוף נאנסן


פְרִידְטְיוֹף נַאנְסֶן (Fridtjof Nansen)
נולד בשנת 1861 בעיירה ליד אוסלו (אז כריסטיאניה), בירת נורבגיה. נאנסן אהב מאוד את הטבע והחל בלימודי זואולוגיה באוניברסיטת אוסלו בשנת 1880. בשנת 1888 הוא יצא עם צוות קטן שכלל עוד 5 אנשים למסע רוחבי בגרינלנד מחוף אל חוף. נאנסן למד מבני המקום, האינואיטים, לגבי טכניקות התקדמות בשלג והשתמש במזחלות.
נאנסן רכש את תהילתו במסע שערך לחציית החוג הארקטי עם ספינתו הפְרַאם (Fram – קדימה בנורבגית). הספינה תוכננה במיוחד לשייט בים הצפוני. כשנלכדה הספינה במים הקפואים יצאו נאנסן וחבר נוסף למסע רגלי על הקרח אל הקוטב הצפוני. הם הגיע עד קו רוחב '86°13, אז החליט לחזור חזרה. תשושים ורבים הם שירכו דרכם, עד שבמזל נצפה על-ידי
אָלְבֶּרְט אָרְמִיטַאג' (Albert Armitage)
שהיה במקום מטעם משלחת אחרת לחוג הארקטי.
עם חזרתו, נפנה נאנסן למעורבות בחיים אקדמאיים והמשך ביצוע תצפיות וניסויים מדעיים. מאוחר יותר נעשה גם מעורב בפעילות פוליטית.
הוא נפטר בשנת 1930.

רוברט אדוין פירי ומתיו האנסון


רוברט פירי נולד בשנת 1856 במדינת פנסילבניה שבארה"ב. בשנת 1877 סיים לימודיו האקדמאיים והועסק כמודד בחברה למדידות גיאוגרפיות וחופים. בשנת 1881 הוא צורף לשירות בחיל הים האמריקאי כמהנדס בהנדסה אזרחית. במסגרת זו גם השתתף בשנים 1884-1885 בסקירה שנעשתה לטובת כריית תעלת ניקרגואה. בתקופה זו הוא רקם את חלומו להגיע ולחקור את איזור הקוטב הצפוני. את חופשותיו הוא ניצל כדי לארגן משלחת לאזור הקוטב הצפוני. במהלך מסע הקניות הוא הכיר את
מֵתְיוּ הֶאנְסוֹן (Matthew Henson)
שעבד כזבן בחנות כובעים.

מתיו האנסון נולד בשנת 1866 במדינת מרילנד שבארה"ב. בגיל 11 הוא התייתם מהוריו ולכן ברח מהבית. במשך כשש שנים עבד על ספינת סוחר וכך התוודע לעולם הגדול. כשפירי הגיע לחנות הכובעים בה עבד הוא הרשים מאוד את הלה בידיעותיו בניווט ובמסעות. פירי שכר את שירותיו כמשרת צמוד לקראת מסעו הראשון לגרינלנד.

פירי התוודע לראשונה לאזור הקוטב במסע תגליות ראשון שערך, יחד עם האנסון, בשנת 1886 בגרינלנד. בעקבות מסע זה באו מסעות נוספים בגרינלנד שבהם הוא גילה אזורים חדשים, הגיע לנקודה הכי צפונית בגרינלנד והוכיח שגרינלנד הנה יותר אי מאשר יבשת.
פירי ובעיקר האנסון למדו גם את תרבותם ואורח חייהם של בני המקום, האינואיטים. בעזרת כישורי השפה של האנסון השניים למדו מהאינואיטים את שיטותיהם להישרדות בתנאי קיפאון ושממה. הם למדו והשכילו לאמץ את השימוש בכלבי מזחלת, פרוות ובניית בתי איגלו.

מזחלת שלג


בשנת 1902 ניסה פירי לראשונה להגיע לקוטב הצפוני. מסע שלא צלח. הוא נאלץ להסתפק בהגעה לקו רוחב '84°17. אך במסע זה הכיר את האזור ואת האי אלסמרה (Ellesmere), כמו גם את תכונת הנדידה של גושי הקרח.

רוברט פירי - הניסיון הראשון


גם שני מסעותיו בשנת 1905 ובשנת 1906 לא הצליחו. על סיפונה של הספינה רוּזְווֶלְט (Roosevelt) פילסה המשלחת את דרכה בקרח בין גרינלנד לאי אלסמרה. עדיין, לפי מסעו האחרון והמוצלח מביניהן, הוא הגיע לקו רוחב '86°30 חסרו לו כ-280 ק"מ כדי להגיע ליעד הנכסף.

רוברט פירי - הניסיון השני


פירי הגיע למסקנה כי הזמן הכי טוב לצאת למסע הוא לא בקיץ אלא בשלהי החורף כשהקרח עדיין קפוא ומאפשר הליכה יותר בטוחה עליו. בנוסף הוא הבין כי למסע לקוטב יצטרך לארגן משלחת גדולה שתתמוך בשרשרת של אספקת מזון ודלק. הדלק נדרש כדי להפעיל תנור חימום קטן שימיס את הקרח כדי לספק מים לשתייה. בכל קטע תיפרד המשלחת מקבוצת חברים שעזרו בהבאת אספקה עד לנקודה זו. אותה קבוצת חברים גם תהיה אחראית לבניית מחסה איגלו שימתין לשאר חברי המשלחת הממשיכים במסע הלאה. משסיימה את תפקידה תחזור כל קבוצה ליבשת הבטוחה. רק חוד החנית של המשלחת בלבד יתקדם קדימה לאורך כל הדרך עד לקוטב.
ב-6 ליולי 1908 יצאה מניו-יורק משלחת נוספת בהנהגתו של פירי, שוב על סיפונה של הרוזוולט. ב-1 למרץ 1909 הוביל פירי את המסע לקוטב הצפוני. המשלחת כללה 24 אנשים ו-19 מזחלות עמוסות ציוד ואספקה שנגררו בעזרת 130 כלבי האסקי. המשלחת יצאה מנקודת היבשה הצפונית שבאי אלסמרה שבצפון קנדה, מרחק של כ- 665 ק"מ מהקוטב הצפוני. במהלך המסע, באופן טבעי, השתמשו באספקה שנסחבה על גבי המזחלות שנגררו על-ידי כלבי האסקי. ככל שהתקדמו יותר ויותר אל הקוטב הצפוני כך היה צריך לסחוב פחות ופחות ציוד, ולכן נפרדו כמתוכנן אנשים ומזחלות מהצוות הממשיך. חמישה פעמים נפרדו קבוצות מהמשלחת כך שלבסוף נותרה משלחת מצומצמת שכללה רק את פירי, האנסון וארבעה אינואיטים. מרחקם מהקוטב הצפוני היה כעת כ- 215 ק"מ.
מזג-האוויר הטוב אפשר להם להתקדם בקצב מהיר של 40-45 ק"מ ליום. ב-6 לאפריל 1909 הם הגיעו, לטענת האנסון, לקוטב הצפוני. ייתכן למעשה שהאנסון הגיע ראשון לקוטב הצפוני לפני פירי, מכיוון שהלך לפני המשלחת תוך שהוא מתווה לה נתיב הליכה בקרח. פירי היה חבול מכות קור והסתייע במזחלת כדי להמשיך ולהתקדם. האנסון חיכה לשאר כ-45 דקות כשהוא לבדו בקוטב הצפוני. למחרת אחרי שנחו במחנה שהקימו במקום אישש פירי את הגעתם לקוטב בעזרת מכשיר למדידת זוויות. פירי התשוש נתן להאנסון לתקוע את הדגל האמריקאי בקרח.

רוברט פירי - הניסיון השלישי


 ב-11 לאפריל 1909 הוקמה תל-אביב, העיר העברית הראשונה

מסעם חזרה ליבשת היה גם הוא מרוץ נגד הזמן. חשש היה מהתמוססות מדפי הקרח בדרך חזרה. האנסון קבע קצב מהיר בדרך חזרה שהתיש אף את כלבי המזחלות. מידי פעם האכילו את שאר הכלבים בכלב הכי חלש ואיטי מביניהן. וכאן הם התקדמו חזרה ליבשה בקצב מהיר ביותר. הדרך חזרה הייתה קלה יותר מכמה סיבות. הדרך חזרה הייתה ידועה וכבר מותוות בקרח מכל המזחלות של הקבוצות השונות שעברו בה. המחנות, בתי האיגלו, בדרך כבר היו מוקמים ומצוידים במזון ובדלק. המטען שסחבו כעת ממנה עצירה אחד לשני היה מועט יותר ולכן קל יותר. עוד התברר שהכלבים הריחו את ריח השתן שלהם בדרך חזרה והבינו שהם חוזרים ליבשת הבטוחה. ידיעה זו דרבנה אותם והאיצה אותם להתקדם מהר יותר.

בשנת 1911, השנה בה פרש פירי לגמלאות, אישר הקונגרס את הגעתו לקוטב הצפוני ודרגתו בפיקוד הימי הועלתה זמן קצר לפני פרישתו.

הגעתו של פירי עם חברי המשלחת שהנהיג ראשון לקוטב הצפוני הייתה נתונה לוויכוח זמן רב. גם אחרי אישור הקונגרס האמריקאי כי פירי הוא שהגיע ראשון לקוטב היו מי שהמשיכו לתמוך בקוק ולטעון כי הוא הגיע לפניו. גם קשיי המסעות וגם המאבקים שבאו אחריהם נתנו את אותותיהם. פירי נפטר בשנת 1920 והוא רק בן 63.

תרומתו של האנסון למסע לא זכתה להכרה הראויה משום מוצאו האפרו-אמריקאי וצבע עורו השחור. רק מאוחר יותר, החל משנות הארבעים של המאה ה-20 ואילך הוא החל לזכות בהכרה ובהערכה הראויה מצד גופי הממשל האמריקאי. בשנת 1955 נפטר גם הוא ונקבר די באלמוניות. בשנת 1988 הוא זכה שוב להערכה על פועלו ותרומתו כשהועברה גופתו להיקבר בבית קברות מיוחס בחלקה סמוכה לזו של פירי.

צמד דובי קוטב


דוקטור פרדריק אלברט קוק


פרדריק קוק נולד בשנת 1865, בארה"ב. קוק, בן למהגרים מגרמניה, התייתם בגיל 5 מאביו. קוק למד באוניברסיטת קולומביה ולאחר מכן באוניברסיטת ניו-יורק שם הוסמך לרפואה בשנת 1890. באותה שנה נפטרה אשתו הטרייה בזמן לידה. קוק המדוכדך מצא מפלט במודעת עיתון שפרסם פירי בחפשו רופא. בשנת 1891 שימש קוק כרופא באחת ממשלחותיו הראשונות של פירי. קוק הרשים את פירי ביכולותיו המקצועיות, בקור רוחו ובכישוריו האנתרופולוגיים עם בני המקום, האינואיטים. מחלוקת פרצה ביניהם לאחר המסע כשפירי לא נעתר לבקשתו של קוק לפרסמם את רשמיו מתרבות האינואיטים.

קוק לא השתתף במסעות הבאים של פירי. במקום זאת הוא שאף להוביל מסעות משלו. לצורך מימון המסעות המתוכננים יצא קוק במסע הרצאות בו צרף שני בני מקום צעירים מחבל לברדור בהסכמת הוריהם. קוק הציג אותם בהרצאותיו כבני מקום אותנטיים, על אף שהשניים חיו חיים מודרניים לגמרי ביישוב בו גרו. משלא עלה בידו לגייס סכום כסף מספיק למסע, פנה קוק לארגן שייט תענוגות לגרינלנד. השייט לא צלח, האונייה נפגעה אך הצליחה להגיע לחוף מבטחים. רווח כלכלי משמעותי לא היה משייט זה.

משלא עלה בידו לגייס מספיק ממון למסע משל עצמו הצטרף קוק לצוות מסע לאנטרטיקה. בשנים 1897-1899 השתתף במסע לגילוי יבשת אנטרקטיקה שהוביל
אָדְרִיאַן דֶה גֶרְלַאך (Adrien de Gerlach)
הבלגי.
בקיץ של שנת 1895 נערכה בלונדון האסיפה השישית במספר של הקונגרס הגיאוגרפי הבין-לאומי. באסיפה זו הוחלט לדרבן את חקר יבשת אנטרקטיקה, בהכרזה כי איזור זה הוא האזור העלום הגדול שעוד נותר על פני כדור-הארץ.
עוד לפני שהושמעה קריאה זו תכנן אדריאן דה גרלאך הבלגי מסע ליבשת אנטרקטיקה. אחרי קשיים בהשגת מימון מהממשלה (שהשקיעה משאבים רבים בקולוניה החדשה שלה באפריקה – קונגו הבלגית) הצליח גרלך לקבל מימון רב מהאגודה הגיאוגרפית הבלגית. ב-16 לאוגוסט 1897 הפליגה האונייה "בלגיקה" (Belgica – בלגיה) מנמל אנטוורפן.
בצוות נכללו כאמור קוק האמריקאי ואמונדסן הנורבגי. בתחילת המסע הימי גילתה המשלחת מספר איים דרומיים וחופים לא ידועים אך היא נתקעה בקרח ולא יכלה להשתחרר אלא רק בקיץ שנה לאחר מכן. היא הייתה לספינה הראשונה ששהתה חורף אנטרקטי בחוג הקוטב. בזמן שהותה תקועה בקרח בחורף האנטרקטי החשוך פרצו תחלואות בצוות הספינה שקוק הצליח להתמודד איתם בחוכמה ובהצלחה. הצוות החל להראות סימנים למחלת הצפדינה. קוק ידע שבתפריט המזון של האינואיטים נמצא בשר חי, על כן הוא הורה להכין אומצות מבושלות חלקית בלבד מבשר כלבי ים ופינגווינים. תפריט זה סיפק את המרכיבים התזונתיים הדרושים להילחם בצפדינה. תחלואה נוספת איתה התמודד הייתה בחלקה פיזית ובחלקה נפשית ונגרמה בשל החושך האנטרקטי התמידי בתקופת חודשי החורף. על העדר אור שמש הוא התגבר בעזרת הוראה לחולה לשבת מול אש פתוחה.

מחלת הצפדינה (Scurvy) הינה מחלה הנגרמת מתזונה לקויה בה יש מחסור בוויטמין C. סימניה הן דימומים המתחילים בחניכיים ומתפשטים לרקמות אחרות בגוף. המחלה גורמת לעייפות ולתחושת חולשה כללית. וויטמין C הנו מרכיב חשוב ביצירת קולגן. הגוף משתמש בקולגן לאיחוי רקמות ופצעים, לגמישות כלי הדם ולשמירה על עור בריא ומראה צעיר. רוב היונקים והעופות מייצרים וויטמין C בגופם בעצמם. רק בני האדם וקרוביהם הקופים לא יכולים לייצר אותו בעצמם (משערים שמדובר בפגם גנטי כלשהו שהשתרש). וויטמין C מצוי לרוב בפרות וירקות חיים, אך נמצא גם במזון מן החי. המחלה תקפה בעיקר ימאים אשר בהפלגותיהם הממושכות נמנעו מהם מזונות טריים אלו.
למעשה, וויטמין C נתגלה לראשונה כשניתנו מיצי פרי הדר העשירים בו לחולים במחלת צפדינה. החולים הבריאו במהירות שיא ממחלתם. בשפה המקצועית נקרא וויטמין C – חומצה אסקרובית (חומצת נגד למחלת הצפדינה).

במהלך השנים הבאות נראה היה כי קוק מתמסד. הוא תחילה כתב מאמר לעיתון על רשמיו ממסעו לאנטרקטיקה. מאוחר יותר כתב בנושא זה ספר שלם. הוא השתתף בוועידות מדעיות, נטל חלק במועדוני מסעות שונים והרבה לצאת ולהרצות.
תשוקתו למסע התעוררה שוב כשנתקל בפרסום רשמיו של
אָלְפְרֶד בּרוּקְס (Alferd Brooks)
על מה שנתפס כהר הכי גבוה באמריקה הצפונית, הר מקינלי (McKinley).

בשנת 1903 הוביל קוק משלחת להעפיל אל פסגת הר מקינלי. הניסיון הראשון לא צלח אך קוק גילה ומיפה אזורים חדשים של ההר וסביבתו שלא היו ידועים קודם לכן. הניסיון השני שנערך בשנת 1906 גם הוא לא הראה סימני הצלחה בתחילתו. אחרי ניסיון כושל להעפיל לפסגת ההר נפרד קוק מחברי המשלחת יחד עם חברו, אֶדוּאָרְד בָּארִיל (Edward Barrill). כשחזרו בישר קוק על הצלחתם להעפיל להר בדרך קלה יחסית שנתגלתה במקרה. לראייה הוא הציג תצלום שצילם שמראה את אדוארד מניף את הדגל האמריקאי על פסגת ההר. הצלחה זו עזרה לו להשיג את המימון הנדרש למסע לקוטב הצפוני.

בקיץ של 1907 במימון פטרונו, יצא קוק להקים מחנה באנואטוק (Anoatok) שבצפון גרינלנד. באביב שנה לאחר מכן, בשנת 1908, כשהוא מלווה עם חמישה אינואיטים יצא קוק למסע לכיבוש הקוטב הצפוני. קוק התחיל את המסע מהאי הקנדי אקסל הייברג (Axel Heiberg) ששוכן מעט דרומית לאי אלסמרה ממנו יצא פירי. קוק יצא מערבה עד שהגיע לאי אלסמרה שם חלף על פני כף תומאס הובארד (Cape Thomas Hubbard). באותו מקום שהה בזמנו פירי עם המשלחת שלו, אך קוק לא הבחין בהם ולא בגל-עד שהקימו. אחרי ששחרר 3 אינואיטים מהמשלחת שלו המשיך קוק בכיוון צפון-מערב. המקום הבא בו הוא בוודאות נצפה הוא רק כששב חזרה למחנהו באנואטוק באפריל 1909, כשהוא מצהיר כי הגיע שנה קודם לכן, ב-21 לאפריל 1908, לקוטב הצפוני. קוק הפליג לאיי שטלנד (Shetland Islands) לא הרחק מחופי נורבגיה, שם שידר בטלגרף את הודעת הגעתו לקוטב הצפוני. הודעתו התקבלה בהפתעה גמורה, שכן קוק היה אמור לסיים את מסעו ולהגיע חזרה למחנהו הרבה יותר מוקדם – הוא למעשה נחשב למת. קוק הסביר כי מחסור במזון הותיר אותם תשושים ומרותקים באי דבון (Devon Island) עד לאביב שנה לאחר מכן.
כשהגיע לדנמרק התקבל שם קוק בהערצה גמורה. הוא החל להרצות בדנמרק על מסעותיו ותכנן מסע הרצאות אותו זנח עם פרסום הודעתו של פירי שאחריה התחילה מסכת של ספקות והאשמות בין שני הצדדים.

מחלוקת ללא פיתרון


נתחיל דווקא מהסוף – אין הסכמה בין כל המדענים לגבי מי מהם אם בכלל הגיע לקוטב הצפוני. לעניות דעתי פירי והאנסון ראויים יותר לתואר.

הודעתו של קוק שהגיע לקוטב הצפוני התקבלה בציבור כמהימנה. גם לאחר שהודעתו של פירי התפרסמה, עדיין רווחה הדעה שקוק אכן הגיע לקוטב הצפוני ועשה כן כשנה לפני פירי. אך פירי יחד עם תומכיו ומאמיניו החל להחדיר ספקות לגבי מסעו זה של קוק וגם לגבי מסעותיו בעבר. קוק התפרסם קודם לכן בזכות מסעו להר מקינלי וההעפלה לפסגתו. חקירה בנושא העלתה שלא היה ולא נברא. אדוארד, חברו של קוק למסע זה התוודה כי הם מעולם לא הגיעו לפסגת ההר. התצלום שכביכול נערך בפסגתו נעשה למעשה בפסגה מקומית נמוכה יותר של ההר.
לגבי המסע לקוטב הצפוני לא היה בידי קוק שום הוכחה אמיתית מלבד כתבי רשמיו מהמסע, אך אותו הדבר נכון גם לגבי פירי. אולם בחקירתם מאוחר יותר העידו שני האינואיטים, שליוו את קוק לאורך כל מסעו, כי הלה מעולם לא עזב את קו החוף. יותר מכך, קוק חלף במסעו על פני כף תומאס הובארד היכן שפירי הקים גל-עד גדול מאבנים וציין כי לא ראה אותו או את הגל-עד שהקים. באותה תקופה מקובל היה להקים גל-עד מאבנים ולהטמין בתוכו את כתבי היד מהמסע. קוק תחילה טען כי לא ראה שום גל-עד שכזה על החוף, ברמיזה לכך שאולי פירי בכלל לא היה במקום. רק מאוחר יותר כשנשאל על כך שוב ושוב הוא הודה כי אכן הבחין במחנהו של פירי במקום, אך לא היה לו זמן לעצור שם מכיוון שמיהר בעצמו לקוטב. שני האינואיטים שליוו אותו הודו כי אכן ראו את הגל-עד וקוק אילצם לשקר למענו על כך.
אמונדסן עצמו כשעבר על כתבי רשמיו של קוק ממסעו לקוטב, התאכזב מהחומר השטחי והלא רציני שקרא. בצער הגיע למסקנה כי ידידו הוותיק אינו אלא שקרן.
פרשה נוספת רק מחזקת את הטענה לגבי אי-אמינותו של קוק. בשנת 1924 הוא הורשע בעוון קידום לא חוקי של מניות נפט, וישב מאחורי סוגר ובריח עד שנת 1930. קוק שריצה תקופת מאסר לא קצרה יחסית לפשעו הדרדר מבחינה בריאותית. בשנת 1940 הוא נפטר.

גם לגבי פירי התעורר חשד מה מצד חוקרים בפרשה כי הוא לא הגיע לקוטב הצפוני. לפיהם פירי עצר במרחק של כ- 50 ק"מ או אף יותר מכך מערבה לקוטב ואז סב על עקבותיו. יותר מכך, לדעת חלקם הוא עשה זאת ביודעין. גם לגבי אישיותו נמתחה ביקורת. פירי הכיר באבהותו על שני ילדים אינואיטים, זאת בזמן שהיה כבר נשוי. באופן כללי, פירי היה איש עם אגו ענק והתייחס לאינואיטים, בני המקום, בזלזול ובנחיתות.

תהא האמת אשר תהא, עובדה היא ששלושתם תרמו רבות להכרת נושא החיים והמסעות בחוג הקוטב, לאורח חייהם של תושבי חוג הקוטב הצפוני – האינואיטים ועוד.

גאוניותו של פירי התבטאה בתכנון המסע על כל שלביו. כשבכל חלק של המסע קבוצה אחרת נוטשת את המסע וחוזרת ליבשה הבטוחה אחרי שסיימה את תפקידה. הקמת בתי האיגלו שמחכים לאורך הדרך לשבים חזרה כשהם מלאים במזון ודלק הוכיחה את עצמה. טענתו של קוק כי עשה את המסע לבדו רק עם שני אינואיטים המלווים אותו נשמעת קצת מגוחכת לאור המבצע שהקים וניהל פירי. האנסון עצמו ראוי גם הוא להערכה על שהוביל את המשלחת המצומצמת קדימה בתנאים הקשים והתווה דרך במישור הקרח הלא נודע. הסיבולת הפיזית שהפגין ראויה להערצה.

לכן, לדעתי, שני אלה ראויים ביותר לתואר כובשי הקוטב הצפוני.

מאז ועד היום


1926 – רואלד אמונדסן הגיע לקוטב הצפוני בטיסה, יחד עם לינקולן אזוורת' שמימן אותה.
1958 – הצוללת האמריקאית, נאוטיליס, עוברת מתחת למעטה הקרח שבקוטב הצפוני.
1959 – הצוללת האמריקאית סקייט, מגיע לקוטב הצפוני וגם עולה לפני השטח.
2001 – רוסיה, ובעקבותיה מדינות צפוניות נוספות קוראות לבעלות על אזורים בכיפת הקוטב הצפוני.

בחן את עצמך...



לשנים: 1990-2000

■...■...■...■...■ | שלום | ■...■...■...■...■



[למסע הקודם | למסע הבא]

[ עמוד ראשי - מסעות גילוי ארצות | מסעות מרקו פולו | גילוי יבשת אמריקה | מסעות וַאסְקוֹ דַה-גַמָה | גילוי מיצרי מגלן | מסעות סר מרטין פורבישר | הרפתקאות סר פרנסיס דרייק | גילוי ים ברנץ | מסעות הנרי האדסון | גילוי ים טסמניה | גילוי מיצרי ברינג | מסעות קפטן ג'יימס קוק | כיבוש הקוטב צפוני | כיבוש הקוטב דרומי | העפלה לפסגת האוורסט | הנחיתה על הירח ]