המצאת המצלמה

הנושאים שבפרק זה הם:

    "לשכה אפלה"
    התמונה הראשונה
    תשליל
    לוחות צילום
    מצלמת view
    סרט-צילום 35 מ"מ
    מצלמת RF
    מצלמת SLR
    מצלמת פולרואיד
    מיקוד אוטומטי
    מצלמה דיגיטלית
    מצלמת P&S דיגיטלית
    מצלמת DSLR
    הבזק
    נקודות ציון

"לשכה אפלה"

הבסיס לפיתוח המצאת המצלמה הונח בעת העתיקה עם למידת תכונות האור. בסביבות המאה ה-5 וה-4 לפנה"ס תיארו היוונים את עקרונות האופטיקה. כך, בתקופת יוון העתיקה, התגלה העיקרון העומד מאחוריה מה שכונה "לשכה אפלה" ("קָאמֶרַה אוֹבְּסְקוּרַה" - בלעז, camera obscura). הלשכה האפלה כשמה כן היא, חלל חשוך, כדוגמת חדר חסר חלונות, בו יש חריץ קטן אחד המאפשר לאור החיצוני להיכנס פנימה רק דרכו. על הקיר שמנגד הטילו קרני האור שנכנסו דרך החריץ את מראה הנוף החיצוני, רק במהופך.

האדם הראשון בכתובים שתיאר את העיקרון שבבסיס הלשכה האפלה הוא גדול החושבים של יוון העתיקה,

אָרִיסְטוֹ (Aristo)

. הלשכה האפלה מסתמכת על כך שקרני האור נעים בקו ישר. ככל שהחריץ בלשכה האפלה יהיה קטן יותר כך קרני האור הנעות בקו ישר יוכלו לעבור דרכו בזווית מסוימת. כך קרני האור החודרות ללשכה מציירות על הקיר הפנימי של הלשכה תמונה חדה וברורה יותר. התמונה המתקבלת היא הפוכה כי קרני אור שמקורן מהחלק העליון של הנושא המואר יעברו להיות בחלק התחתון אחרי שעברו דרך החריץ ולהיפך.

סדרת האיורים הבאה מתארת את אופן הפעולה של לשכה אפלה:


גוף מואר | חריץ רחב | חריץ צר

אופן הפעולה של לשכה אפלה

בעת העתיקה השתמשו באפקט המתקבל מהלשכה האפלה להטלת דמויות על קירות בחללים חשוכים.

בראשית המאה ה-17 שכלל

דֶלָה פּוֹרְטָה (Della Porta)

את הלשכה האפלה על-ידי הוספת מראות. בעזרת המראות ניתן היה להפוך את הנושא המוקרן חזרה כך שיהיה זהה לנושא המקורי. דלה פורטה הציע שימוש בלשכה אפלה לצרכי אומנות, בעזרת המכשיר יכול הצייר להטיל קווי מתאר של דמות על גבי קיר או בד לפני התחלת הציור.

סוג זה של לשכה אפלה שימש לצרכים אומנותיים. בעזרת מראה הוטלה הדמות המוקרנת על משטח עליון שקוף של הלשכה האפלה. האומן הצייר היה מניח את דף הציור על גבי המשטח השקוף ומעתיק עליו את קווי המתאר של נושא הציור.

לשכה אפלה לצרכי אמנות הציור

התמונה שהתקבלה בלשכה האפלה הייתה מרוחה ולא חדה. ככל שהחריץ הוקטן כך התמונה הייתה חדה יותר וברורה יותר. אך היה לכך גבול ולא היה ניתן להקטין את החריץ מעבר לגודל מסוים, אחרת לא היה נכנסים מספיק קרני אור ללשכה.

כדי לפתור את בעיית חדות התמונה הוסיף מישהו אלמוני עדשה קמורה בפתח החריץ הקטן. כך התקבלה תמונה ממוקדת וחדה יותר. העדשה בלשכה האפלה מתפקדת בדומה לעדשת העין הממקדת את קרני האור הנכנסים לגלגל העין כך שתתקבל הטלת תמונה חדה וברורה על הרשתית הקולטת את האור.

כך התפתחה המצאת הלשכה האפלה והתקבלה בה תמונה ישרה חדה וברורה. אך הלשכה האפלה היא עדיין לא מצלמה במובן של היום. בלשכה האפלה הנושא המצולם המוקרן על הקיר תלוי בהימצאותו של נושא הצילום המקורי מחוצה לה. אין היא מצלמה במובן של הטבעת נושא הצילום באופן שלא יעלם או ימחק. דרוש עוד צעד חשוב בהתפתחות הלשכה האפלה לכיוון המצלמה המודרנית, על כך בפרק הבא.

התמונה הראשונה

התמונה שהתקבלה בלשכה האפלה היא לא תמונה קבועה. התמונה בלשכה האפלה נעלמת עם העלמות הנושא המצולם ואו עם הפסקת התאורה עליו. הצעד הבא היה למצוא דרך בה אפשר יהיה להקפיא את התמונה, כך שניתן יהיה לשמור אותה לנצח.

במהלך המאות ה-16 וה-17 החל להצטבר מידע על תכונותיהם של חומרים כימיים שונים. תקופת הרנסאנס עודדה את אנשי המדע לערוך ניסויים רבים, לחקור ולשתף אחרים עם ממצאיהם. ענף הכימיה, כמו ענפים אחרים, התפתח בהדרגה ועם התפתחותו התגלו כמה עובדות מעניינות.

רוֹבֶּרְט בּוֹיְל (Robert Boyle)

גילה שתמיסה כימית של כסף וכלור מתכהה כשהיא נחשפת לאור יום.

אָנְגֶ'לוֹ לָאסַה (Angelo Lasa)

גילה מצידו שאבקת חנקן מתכהה כשהיא נחשפת לאור השמש. במאה ה-18 המשיכה ההתקדמות. בשנת 1727 גילה

יוֹהָאן הָייְנְרִיך שוּלְץ (Johann Heinrich Shulze)

שתרכובת של כסף עם חנקן רגישה לאור ומתכהה בחשיפה אליו.

כדי לקבע את התמונה הנוצרת בלשכה האפלה יש להקרין את התמונה לא על קיר או על בד אלא על מצע חומר כימי כלשהו הרגיש לאור. הקרנת התמונה על המצע הרגיש לאור תגרום בו לשינוי כימי. אזורים בהם עוצמת ההארה גדולה יותר ישתנו יותר מאשר אזורים בהם עוצמת האור פחותה. השינויים שייווצרו במצע הרגיש לאור יוותרו בו גם לאחר הפסקת הקרנת תמונת נושא הצילום עליו. כך נקבל תמונה צרובה וקבועה של הנוף הנקלט בעדשת הלשכה האפלה. אך מהו סוג המצע הרגיש לאור שיש להשתמש כדי לקבל בו הטבעה של תמונה ברורה? לשם מציאת החומר הכימי המיטבי לצרכי צילום נערכו ניסיונות רבים ושונים.

בשנת 1802 הצליח

תוֹמַאס ווּדְגְ'ווּד (Thomas Wedgwood)

, בעזרת ידידו

הָמְפְרִי דֶייְבִי (Sir Humphry Davy)

, לקבל צלליות על המצע. אך הצלליות לא היו מקובעות לתמיד ונעלמו לאחר חשיפתן לאור יום.

ג'וֹזֶף נִיסְפוֹר נִיפְּסֶה (Joseph Nicephore Niepce)

נולד בצרפת בשנת 1765. תחילת דרכו המקצועית הייתה בתחום אחר לגמרי. ניפסה המציא ביחד עם אחיו,

קְלוֹד (Claude)

, מנוע בעירה פנימית. אחרי שאחיו עזב ללונדון להמשיך לעסוק בתחום זה פנה ניפסה לעסוק בליתוגרפיה.

הליתוגרפיה היא טכניקה בה מדפיסים או כותבים (כתיבה - גרפיה ביוונית) על נייר במספר עותקים בעזרת צביעה מוקדמת על אבן (אבן - ליתוס ביוונית) המשמשת כחותמת הדפסה. על האבן מציירים ציור או כותבים מלל בעזרת שמן. השמן נספג באבן. טובלים את האבן באמבט צבע. הצבע נצמד לאבן רק באזורים שנמרחו קודם לכן בשמן. את האבן הצבועה מצמידים ולוחצים על הנייר שעליו מתקבל ההדפס. ניתן לחזור על הפעולה עם אותה אבן שנמרחה בשמן פעם אחת מספר פעמים כדי לקבל מספר עותקים של אותו הציור.

ניפסה שלא היה מוכשר באומנות הציור הגה את הרעיון להשתמש בעצמים הנמצאים בטבע כדי לצייר את התמונות על גבי משטח האבן בעזרת הלשכה האפלה. הוא פיתח תהליך בו הוא ציפה לוח בשכבה כימית הרגישה לאור השמש. כשהוא חשף את הלוח לאור השמש התגלו קווי המתאר של נושא הציור. לתהליך זה קרה ניפסה הִלְיוֹגרפיה (הליו - שמש ביוונית).

בשלב כלשהו חיבר ניפסה את הידע שצבר בתהליך הליוגרפיה שפיתח עם מתקן הלשכה האפלה. הוא הניח לוח מצופה חומר כימי בתוך הלשכה האפלה וכיוון אותה מחלון ביתו אל עבר הנוף הכפרי הנשקף ממנו. בשנת 1814 הצליח ניפסה לצלם את התמונה הראשונה. התמונה הוטבעה על מצע הצילום, אך רק לזמן קצר ואז נעלמה. כדי לקבע את התמונה שנקלטה באופן שלא תימחק ניסה ניפסה סוגי חומרים שונים כחומר ציפוי הרגיש לאור. זמן החשיפה של הלוח לאור שנדרש במתקן של ניפסה היה כמה שעות! לכן הוא היה יכול לצלם רק נושאים דוממים וחסרי תנועה, אחרת התמונה שתתקבל תהיה מרוחה מאוד.

ניפסה הצליח להטביע תמונות על חומרי מצע שונים, אך תמיד התמונה נעלמה בסופו של דבר ונמחקה כליל. כך עד לשנת 1826. בשנה זו הצליח ניפסה סופסוף לצלם תמונת נוף שהוטבעה באופן קבוע על מצע הצילום. ניפסה הניח את הלשכה האפלה ובה מצע הצילום למשך זמן חשיפה של שמונה שעות. היה זה הצילום המוצלח הראשון אי פעם.

הצלחתו של ניפסה לתפוס תמונה קבועה הגיעה לאוזניו של

לוּאִי זַא'ק מַאְנְדֶה דָגַאִיר (Louis Jacques Mande Daguerre)

. הלה גם עסק בניסיונות למצוא את הציפוי הכימי הרגיש לאור המתאים לצילום. דגאיר וניפסה התכתבו ביניהם ונפגשו בפריז בשנת 1827. ניפסה, שהיה רגיל לעבוד באופן עצמאי, נכנס לשותפות עסקית עם דגאיר כדי להתגבר על מצוקה כספית אליה נקלעה משפחתו הקרובה. מטרת השותפות הייתה לפתח שיטת צילום מעשית שניתן יהיה לשווקה ברווח כספי שיחולק ביניהם שווה בשווה.

לרוע המזל, לפני שהושגה פריצת דרך כלשהי נפטר ניפסה ב- 5 ביולי 1833. דגאיר המשיך לעבוד בעסק המשותף של שניהם עד שפריצת הדרך המיוחלת הושגה.

דגאיר נולד בצרפת ב- 18 בנובמבר 1787. דגאיר היה חובב אומנות בצעירותו. הוא היה ארכיטקט מתלמד ופועל במה בתיאטרון. הוא התעניין באומנות ואסטטיקה וכך טבעי היה שיתעניין גם במתקן של הלשכה האפלה. בשנת 1829 הוא חבר לניפסה ויחד הם עבדו וערכו ניסיונות לפתח מצלמה שתקבע את הדמות על מצע צילום. לאחר מותו של ניפסה, בשנת 1833, המשיך דגאיר את עבודתם המשותפת. מסופר כי רק באורח מקרה גילה דגאיר את תהליך פיתוח התמונה הנושא את שמו. לפי הסיפור הניח דגאיר לוח צילום חשופה במגירה סגורה יחד עם מד-חום סדוק. ממד-החום הסדוק נפלטו אדי כספית שבמגע עם לוח הצילום חשפו תמונה שנקלטה בלוחית אבל הייתה חבויה בה ולא נראתה לפני כן.

כך או כך, בשנת 1839 פיתח דגאיר את תהליך פיתוח התמונה הכימי המורכב הראשון, שאותו הוא קרא על שמו - דָגֶרְטָייְפְּ. תהליך זה כלל חשיפת לוח נחושת כסופה המכוסה באדי יוד לדמות המוקרנת. זמן החשיפה היה משמעותית קצר יותר, כחצי שעה. הצילום לא נראה על הלוח בסיום חשיפתו לאור - זמן הצילום. היה צריך לשטוף את הלוח קודם באמבט מלא בתמיסת כלור ואדי כספית כדי לחשוף את התמונה הכמוסה שהוטבעה בו.

פיתוח התמונה בתהליך הדגרטייפ היה מוצלח ביותר והיווה פריצת דרך בתולדות המצלמה. תוך עשר שנים נפתחו חנויות צילום רבות מספור באירופה ובאמריקה שהציעו את צילום דיוקנותיהם של אישים מכובדים ועשירים. אך עדיין זמן הצילום היה ארוך מידי, כחצי שעה, והיקשה מאוד על צילום של בני אדם שנאלצו לשבת משך כל הזמן הזה כפסלים מול המצלמה. תהליך הפיתוח של דגאיר היה אידיאלי לצילום תמונות נוף חסרות תנועה.

ב- 10 ביולי 1851 נפטר דגאיר.

תשליל

עד עתה תהליך הצילום התבצע בעזרת מכשיר של לשכה אפלה עם עדשה שבתוכה הונח מצע הרגיש לאור. המצע נחשף לאור לזמן קצוב. במשך זמן זה נצרבה על המצע תמונה הזהה לתמונה שנקלטה בעדשה. כלומר, מתהליך צילום אחד התקבלה תמונה אחת בלבד. אי אפשר היה להכין מספר עותקים של אותה התמונה. מהר מאוד עלתה השאלה האם ניתן יהיה בדרך כלשהי להפיק מספר עותקים מביצוע צילום אחד?

היה זה

ווִילִיאַם הֶנְרִי פוֹקְס טָלְבּוֹט (William Henry Fox Talbot)

הראשון להשתמש בתָשְלִיל (נֶגָטִיב בלעז) על מנת להפיק מספר תמונות מצילום אחד. טלבוט ציפה פיסת נייר בתמיסת מלח וכסף. כשהנייר המצופה נחשף לאור התקבלה בו תמונה בעלת רקע שחור ודמות בגווני אפור. זוהי תמונת תשליל בה הגוונים הפוכים לאלו שבמקור. כלומר, אזור בהיר בנושא המצולם יראה כהה בתמונת התשליל ולהיפך. תמונה זו נקראת גם תמונה שלילית. מאוחר יותר כשיתבצע צילום בצבע הצבעים בתשליל יהיו הפוכים לאלו שבנושא המצולם, למשל ירוק יהיה סגול, כחול יראה צהוב, אדום יראה תכלת/טורקיז וכו'.

אחרי ביצוע הצילום נדרש לשמור על מצע הצילום מפני חשיפה נוספת לאור. חשיפה נוספת לאור עלולה לגרום לכך שאזורים במצע הצילום שטרם נחשפו לאור בעת ביצוע הצילום עלולים יחשפו לאור ויקלקלו את התמונה. מצד שני אזורים שכבר נחשפו בעת הצילום ובהם נמצאת תמונה כמוסה יסבלו מחשיפת יתר והתמונה תיהרס. לכן, חייבים לשמור על מצע הצילום במקום חשוך עד לסיום תהליך הפיתוח וקיבוע התמונה.

תמונת תשליל על נייר

תהליך פיתוח התמונה התבצע בחדר חשוך הנקרא חדר חושך. מאוחר יותר ישתמשו בחדר חושך באור אדום חלש שאליו מצע הצילום אינו רגיש. פיסת הנייר ששימשה את טלבוט כמצע הצילום הוטבלה באמבט המכיל תמיסה כימית שחשפה את תמונת התשליל הכמוסה שהוטבעה בה וגם קיבעה אותה כך שלא תהיה רגישה יותר לאור. לאחר ייבוש פיסת הנייר התקבלה תמונה שלילית קבועה בה היה קפוא רגע בזמן - זמן הצילום. בתמונה השלילית ניתן להשתמש כמקור צילום להפקת תמונה בהעתקים זהים כמספר הנדרש. תהליך צילום חדש התבצע בתנאי מעבדה. בצילום זה שימש הנושא המצולם בתמונה השלילית כנושא הצילום. לאחר הצילום התבצע תהליך של פיתוח תמונה כמו שנעשה לגבי התשליל. גם כאן התבצע היפוך של גווני הצבעים. מכיוון שזהו היפוך שני של גווני הצבעים התמונה הסופית שהתקבלה תאמה לגוונים במציאות. כלומר, בתמונה שהתקבלה מהתשליל גווני אפור יהיו תואמים לגווני האפור שבנושא המצולם. מסיבה זו תמונה זו נקראת גם תמונה חיובית. על תהליך פיתוח התמונה החיובית ניתן לחזור כמה פעמים שנדרש כדי לקבל מספר העתקים של אותה תמונה שהוטבעה בתשליל.

התהליך של טלבוט נקראה בשם קָאלוֹטַייְפְּ (Calotype). עד שנת 1841 הוא פיתח ושכלל את התהליך שהמציא. למרות השיפורים השונים עדיין הייתה בעיה בסיסית בשיטת הקאלוטייפ. הבעיה הבסיסית הייתה בכך שהנייר שעליו צולם התשליל לא היה עמיד מספיק בפגעי הזמן כמצופה ממקור להפקת תמונות שאמורות להישמר לנצח. בנוסף לכך, הנייר לא היה מצע חלק ואחיד לחלוטין, לכן התמונה שהודפסה עליו הייתה באיכות מוגבלת. נדרש למצוא מצע אחר טוב יותר.

לוחות צילום

בשנת 1851 פיתח

פְרֶדֶרִיק סְקוֹף אָרְצֶ'ר (Frederick Scoff Archer)

שיטה לייצור תשליל על גבי זכוכית במקום על גבי נייר. התהליך החדש נקראה בשם קוֹלוֹדִיוֹן (Collodion). בתוך חדר חשוך צופה לוח זכוכית בתמיסת קולודיון דביקה שהדביקה לזכוכית ציפוי של תמיסת מלחי כסף הרגישה לאור. הלוח המצופה בתמיסה הרטובה כוסה בלוח שחור לפני שהוא הוצא מהחדר החשוך ועד שהוכנס לתוך המתקן המצלם שהיה קופסא סגורה ואפלה. בתוך הקופסא הוסר הלוח השחור ששימש לכיסוי והלוח הרטוב נחשף לנושא הצילום במשך זמן קצוב. זמן החשיפה התקצר משמעותית לשלוש שניות ואף פחות מכך. אחרי שזמן החשיפה תם כוסה הלוח הרטוב שוב בלוח השחור כדי לחסום אותו מקרני האור. הלוח המכוסה הוצא ממתקן הצילום והובא בחזרה לחדר חושך. בחדר חושך הוא נשטף משאריות התמיסה ויובש. לאחר ייבושו ניתן היה להכין מהלוח, שעליו הוטבע התשליל, מספר תמונות כנדרש.

תמונת תשליל על לוחית צילום

ליצירת התשליל על גבי לוח הזכוכית הרטוב היה יתרון על פני יצירת התשליל על גבי נייר. על גבי משטח הזכוכית החלק והאחיד נוצרה תמונת תשליל חדה יותר ובעלת יותר פרטים. בנוסף, התשליל שנוצר על גבי זכוכית ולא על גבי נייר היה עמיד יותר לייצור תמונות רבות ממנו מבלי שייהרס.

אבל ללוחות הזכוכית הרטובים היו גם חסרונות. קודם כל הלוחות היו שבירים והיה צריך להיזהר בנשיאתם. הם גם היו כבדים יותר מהנייר. הלוחות היו חייבים להיות רטובים בזמן חשיפתם לאור בתוך הלשכה האפלה. לכן לא היה ניתן להכין אותם זמן רב מראש לפני הצילום, מכיוון שאז התמיסה המכסה אותם הייתה כבר מתייבשת ומתקבעת לפני הצילום. לכן כל צלם היוצא לשטח היה חייב לנוע עם חדר חושך מתנייע, בו הוא היה מכין את הלוחות הרטובים זמן קצר לפני ביצוע הצילום.

מסיבה זו עלה הצורך למצוא חומר מיטבי אחר שישמש כמצע לצילום והוא נוח יותר לשימוש. בשנת 1856 רשם

הֶמִילְטוֹן סְמִית (Hemilton Smith)

פטנט על אמצעי צילום חדש. המילטון פיתח שיטת צילום שהשתמשה ביריעת מתכת דקה שצופתה בחומר הרגיש לאור כמצע לקיבוע התמונה. שיטת צילום זו כונתה בשם טִינְטַייְפְּס (Tintypes, tin - פח ו- types - סוגים בלעז). הצילום על גבי לוח מתכת (לא פח) דק דרש פחות הכנות לעומת הצילום על לוחות הזכוכית הרטובים. אך בשיטה זו התמונה שהתקבלה הייתה זהה לתמונת המקור, כלומר לא הייתה תשליל. התמונה המצולמת הייתה העותק היחיד שנוצר בתהליך הצילום והפיתוח. המגבלה של עותק אחד בלבד מכל תהליך צילום הכשילה שיטת צילום זו ומנעה ממנה לכבוש את ענף הצילום.

בעיית הניידות עם חדר חושך צמוד והמגבלה של הכנת לוחות הזכוכית הרטובים רק זמן קצר לפני הצילום נפתרה בשנת 1871 עם המצאת לוחות התשליל היבשים.

רִיצָ'ארְד לִיך מָאדוֹקְס (Richard Leach Maddox)

מצא דרך לצפות את לוחות הזכוכית בציפוי ג'ל שנשאר רך במשך מספר ימים. כך במקום לצלם על לוחות רטובים ניתן היה לצלם על לוחות יבשים המרוחים בג'ל. הלוחות היבשים אפשרו להכין אותם לצילום מבעוד מועד ולצאת לשטח עם לוחות שהוכנו לצילום כמה ימים מראש. לא היה עוד צורך להסתובב עם חדר חושך צמוד בו היו נמרחות הלוחות בתמיסה רטובה זמן קצר לפני הצילום.

לשכה אפלה עם לוחות צילום

בנוסף לפתרון בעיית הזמינות וההכנה מראש גם משך זמן החשיפה הנדרש עבור הלוחות היבשים היה קצר ביותר. זמן החשיפה הארוך יחסית שהיה עד כה (2-3 שניות) חייב צילום עם חצובה, כי כל תזוזה בזמן החשיפה הייתה גורמת לתמונה מרוחה ולא ברורה. החזקת המצלמה ביד הייתה גורמת לתזוזתה בגלל רעידות ביד. כעת, עם התקצרות זמן החשיפה באופן משמעותי, היה ניתן לצלם תמונה גם ללא שימוש בחצובה כשהמצלמה מוחזקת ביד יציבה.

השתכללות זו בהמצאת המצלמה הביאה לכך שגם האדם הפשוט יכול היה להפעילה ולא רק צלם מקצועי. מעתה והלאה החלו לצוץ דגמי מצלמות שונים ורבים שניסו לכבוש את השוק הגדל של צלמים מקצועיים ושל צלמים חובבים.

מצלמת view

משנות ה-80 של המאה ה-19 ועד לתחילת המאה ה-20 נבנו ושווקו באירופה ובצפון-אמריקה עשרות דגמים שונים של מצלמות מחברות שונות. לכל הדגמים היה אותו אופן פעולה ומבנה דומה. דגמי מצלמות אלו שייכים למשפחת מצלמות בשם מצלמת view ("מַרְאֶה/נוֹף" באנגלית).

לשם המחשה כיצד נראתה ופעלה מצלמה מתקופה זו נבחן דגם של מצלמה מדגם Commodore ששווקה משנת 1885 עד שנת 1894 וששימשה גם את הצלם החובב המטייל.

מצלמה זו הייתה בנויה משתי מסגרות עץ מהגוני שהיו מחוברות ביניהן על-ידי מבנה מפוח (אקורדיון) . במסגרת שבקצה הקדמי של המפוח הייתה קבועה עדשת הצילום. המסגרת שבקצה האחורי של המפוח הייתה נפתחת ועליה היה מונח לוח הצילום. לפני ביצוע הצילום היה על הצלם למקד את התמונה. לשם כך הוא היה פותח את החלק האחורי של המצלמה ומניח לוח זכוכית שעליה הייתה נוצרת התמונה ההפוכה, כמו בלשכה האפלה. בזכות מבנה המפוח ניתן היה להקריב או להרחיק את לוח הצילום האחורי מהלוח הקדמי שבו העדשה. המסגרת האחורית של המצלמה הייתה מונחת על שתי מסילות שיניים מקבילות כדי לאפשר לה תנועה יציבה והינעלות ברגע שנמצא המרחק המתאים.

מצלמת view

כשנמצא המרחק המתאים, שהיה תלוי במרחק בין העדשה ובין הנושא המצולם, התקבלה תמונה ממוקדת וחדה בגב המצלמה. מכאן נובע השם של משפחת מצלמות אלו - מצלמת "מַרְאֶה". אחרי מציאת המרחק המתאים היה הצלם פותח שוב את החלק האחורי של המצלמה ומניח את לוחית הצילום. כעת היה ניתן לבצע את הצילום.

להבטחת תמונה חדה ולא מרוחה היתה המצלמה מונחת על חצובת עץ מתקפלת.

כאמור, בתקופה זו השוק הוצף בעשרות דגמים דומים בעלי מבנה ותצורה דומים. מבנה המפוח של המצלמה אפשר לכווץ אותה לעובי מינימאלי כשהיא אינה בשימוש, ולשאת אותה בתוך תיק קנבס. בסוף המאה ה-19 צצו דגמים ראשונים של מצלמות כיס במבנה מפוח קטן. היו אלה בעצם רק דגם מוקטן של המצלמה שתוארה מקודם.

סרט-צילום 35 מ"מ

בשנת 1880 ייסד

ג'וֹרְג' אִיסְטְמַן (George Eastman)

חברה לפיתוח לוחיות צילום יבשות. בשנת 1884, בהיותו בן 24 בלבד, המציא איסטמן את מצע הצילום הגמיש והבלתי שביר הראשון. בנוסף להיותו בלתי שביר, בניגוד ללוחות הזכוכית שהיו בשימוש רווח באותה תקופה, ניתן היה גם לגולל את מצע הצילום החדש לצורת גליל. בשנת 1888 פיתח איסטמן, במסגרת חברת הצילום קודאק, את גליל הצילום הנקרא סרט צילום (Film, פִילְם - שכבה דקה בלעז). המצאתו זו, משנת 1888, סללה את הדרך לייצור המוני של מצלמות חדשות וקלות לשימוש על-ידי כלל הציבור הרחב.

תשליל על סרט-צילום ותמונות מפותחות

קודאק שיווקה מצלמה בה מצע הצילום, סרט-הצילום, היה מגולגל בפנים. הצלם, הלא מקצועי, היה מצלם עם המצלמה מספר תמונות. לאחר צילום כל תמונה היה על הצלם למשוך בידית קטנה. הידית הייתה מסובבת מערכת של גלגלי שיניים. על גלגלי השיניים היה מונח סרט-הצילום, כך ששיניי כל גלגל בצבצו דרך פס חורים בצורת משבצות שנמשך בשני צידי סרט-הצילום. תנועה סיבובית של גלגלי השיניים הייתה גורמת לתנועה של גליל סרט-הצילום מצד אחד של המצלמה לצידו השני. הזזת סרט-הצילום בתוך המצלמה אפשרה שבכל צילום אזור מרובע אחר בסרט-הצילום ייחשף לאור.

לאחר שכל סרט-הצילום נוצל לצילום תמונות היה שולח הצלם בדואר את המצלמה למפעל. במפעל היו מוציאים את סרט-הצילום מהמצלמה בחדר חושך, מפתחים אותו ומדפיסים מהתשליל תמונות. הצלם החובב היה מקבל בחזרה בדואר את התמונות אותן צילם ואת המצלמה עם סרט-צילום חדש בפנים. שיא הקדמה לאותה עת! בשנת 1903 שיווקה חברת קודאק-איסטמן דגם זה של מצלמה שמחירו היה דולר אמריקאי אחד.

מצלמת view של קודאק-איסטמן עם סרט צילום

סרט-הצילום שהיה בשימוש במצלמה היה ברוחב של 35 מ"מ (כולל שני פסי המשבצות שבצדדים). מכאן שמו של סרט-הצילום. בתחילת הדרך ייצרו סרט-צילום גמיש מצלולואיד (תאית) על בסיס חנקן. חומר זה היה דליק ביותר, היה מתפורר במשך הזמן וגם פלט גזים רעילים. מאוחר יותר פותח סרט צילום מחומר פחות בעייתי עד שבשנת 1960 החלו לייצר סרט צילום מחומר פלסטי שהיה בטיחותי יותר, עמיד יותר שהפיק תמונות חדות יותר.

מצלמת RF

מצלמה נועדה, בין היתר, להנציח רגע מופלא ופתאומי שעלול ולא לחזור עוד לעולם. עם מצלמה ממשפחת מצלמות view היה בלתי אפשרי לבצע צילום מהיר ופתאומי. במצלמות אלו תהליך מציאת המיקוד היה לא נוח ואיטי. נדרש שיפור משמעותי במצלמה כך שתהליך מציאת המיקוד יהיה פשוט ומהיר. תהליך מציאת המיקוד הוא מאפיין חשוב של המצלמה. מצד אחד יש להשקיע בביצוע מיקוד מדויק כדי שהתמונה המתקבלת תהיה חדה וברורה. מצד שני חשוב גם שהמיקוד יתבצע בצורה מהירה כדי שנושא הצילום לא יעלם ושרגע הצילום לא יחלוף. משפחות המצלמות שפותחו נבדלות ביניהן באופן ביצוע הכיוון והמיקוד.

בשנות הארבעים והחמישים של המאה ה-20 הציפו את השוק דגמים רבים ממשפחת מצלמות חדשה הנקראת רֶייְנְגְ'פַייְנְדֶר. מצלמת ריינג'פיינדר (Range Finder - "מוצא טווח" באנגלית, בקיצור RF) היא בעלת מבנה גוף מצלמה המוכר לנו כיום.

מצלמת RF

במצלמה מסוג זה תהליך מציאת המיקוד התבצע על-ידי הסתכלות מבעד לעדשת העינית. ברוב הדגמים התבצע המיקוד באופן הבא. שתי תמונות התקבלו בעינית. תמונה אחת התקבלה בקו ישר מהנושא המצולם אל עינו של הצופה דרך חלון העינית. תמונה שנייה התקבלה מקרני אור שנכנסו למצלמה דרך חלון אחר, נפרד.


מבנה מצלמת RF | תהליך מיקוד במצלמת RF

מיקוד במצלמת RF

קרני האור שנכנסו דרך הפתח האחר הוסטו דרך פריזמה חופשית להזזה ומראה שקופה לעבר העינית גם כן. כך התקבלו שתי תמונות בעינית. התמונות לא חפפו אחת את השנייה והתקבלה לכן תמונה כפולה. על-מנת שהתמונות תילכדנה לכדי תמונה אחת נדרשה הטיה קלה של הפריזמה החופשית. את הפריזמה ניתן היה להטות על-ידי גלגל כיוון. גודל ההטיה הנדרש היה בהתאם למרחק של הנושא המצולם מהמצלמה. גלגל הכיוון היה מסומן בשנתות שערכיהן היו המרחק בין המצלמה לנושא המצולם (את המרחק היה ניתן לחשב בעזרת טריגונומטריה פשוטה). כך הטית הפריזמה בעזרת גלגל הכיוון שנתנה תמונה אחת מלוכדת נתנה גם לקריאה את המרחק בין המצלמה לנושא המצולם.

מעבר קרני האור דרך מצלמת RF

גלגל המיקוד שעל עדשת המצלמה הזיז את עדשת המצלמה קדימה או אחורה. גלגל המיקוד היה מסומן במספרים שציינו את המרחק בין המצלמה לנושא המצולם. כל מה שנותר לעשות כדי למקד את המצלמה הוא להזיז את גלגל המיקוד בהתאם לקריאה מגלגל הכיוון.


1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 |

דוגמה למציאת המיקוד במצלמת RF

מחירה של המצלמה נקבע בהתאם לאיכותה ומחירה של עדשת העצמית ששימשה לצילום. המצלמות האיכותיות כללו עדשה מיצרן בעל מותג. מצלמות מותגים ידועים מתקופה זו הם לייקה (Leica), קונטאקס (Contax), קאנון (Canon), ניקון (Nikon) ועוד.

מצלמות אלו, שכאמור צצו החל משנות ה-40 של המאה ה-20. אפשרו בקלות יחסית לצלם תמונות מחוץ לסטודיו של חנויות הצילום בהן צולמו דיוקנאות ותמונות משפחתיות. מצלמות אלו אפשרו לצלמים מקצועיים לנוע ולצלם בחופשיות את הנעשה סביבן. מקצוע צלם העיתונות יכול היה להתקיים ולהתפתח מחידוש זה של המצלמה.מצלמות RF המשיכו להשתכלל טכנולוגית ודגמים חדשים הופיעו בשנות ה-70, ה-80 וה-90 של המאה ה-20.

מצלמות RF נחשבות לאיכותיות מאוד, העדשות הגדולות שבאו עם המצלמות נתנו תוצאה מרשימה מאוד. יתרונה של מצלמת RF היא במנגנון הפשוט שלה. נוחות ההחזקה של המצלמה ביד עם קלות המשקל שלה. תפעולה השקט מאפשר את השימוש בה גם במקומות ובמצבים בהם נידרש השקט. גם היום ישנם צלמים המצלמים במצלמות סרט-צילום ומעדיפים (לפחות במצבים מסוימים) להשתמש במצלמה מסוג RF על פני מצלמת SLR, למשל, המצלמה החדשה והמקצועית יותר.

מצלמת SLR

במצלמת RF התבצע כיוון הצילום ומיקוד התמונה בעזרת חלון מיוחד לעינית. מכיוון שקרני האור המגיעים לעינית הם אינם אותם קרני אור המגיעים בסופו של דבר לסרט הצילום נוצר אי דיוק בצילום והתמונה המצולמת אינה זהה לתמונה שנצפתה דרך העינית. כדי לתקן עיוות זה נולד דגם מצלמה המשתמש בעדשה אחת בלבד לקליטת קרני האור והחזרתן בעזרת מראה מתהפכת פעם לכיוון עינו של הצופה לצורך ביצוע כיוון המצלמה ופעם לכיוון סרט-הצילום לצורך ביצוע הצילום. זוהי מצלמה הנקראת מצלמת SLR (Single Lense Reflex - החזרה מעדשה אחת). מצלמת ה- SLR הראשונה יצאה לשוק בשנת 1957.

מבנה מצלמת SLR נראה בציור הבא:


מבנה המצלמה | כיוון ומיקוד | צילום

מבנה של מצלמת SLR

בעזרת המראה המתהפכת התבטל הצורך בחלון נוסף במצלמה מלבד העדשה העצמית. קרני האור נכנסים לתוך המצלמה אך ורק דרך העדשה (או מערך העדשות) העצמית. כדי לראות את התמונה בעינית המראה המתהפכת יורדת מטה, נכנסת וקוטעת את המעבר הישר של קרני האור. היא מסיטה את קרני האור מעלה לעבר מערך העדשות והמראות של העינית. אם התמונה המתקבלת בעינית אינה ברורה וחדה, אז יש למקד את התמונה על-ידי סיבוב של גלגל המיקוד הנמצא בגוף העדשה. ביצוע הצילום יתחיל עם לחיצה על לחצן הצילום. המראה המתהפכת תימשך מעלה כך שקרני האור יוכלו להגיע ישירות עד לסרט הצילום הנמצא מאחורי התריס.

יתרונן הגדול של מצלמות SLR הוא שגבולות האזור המצולם כפי שנראה בעינית יהיו בדיוק גבולות התמונה במוצר המוגמר. במצלמת SLR ניתן להחליף את עדשת הצילום לכל סוג של עדשה בהתאם לצילום הנדרש. ישנן עדשות לצילום רחוק מאוד (עדשות טלה), ישנן עדשות לצילום קרוב מאוד (עדשות מאקרו) ועדשות עם אפקטים מיוחדים כמו עדשות עם מפתח תמונה רחב, עדשות עין הדג וכו'.

חסרונה של מצלמת SLR היא בגודלה הפיזי, במשקלה, ברעש הנובע מתנועת הרמה והורדה מהירה של המראה המתהפכת ובכך שבזמן ביצוע הצילום עצמו התמונה בעינית נעלמת בגלל הרמת המראה).

מצלמת פולרואיד

התחרות הרבה בשוק המצלמות הוזילה את מחירה של המצלמה. גם התפעול של המצלמה התקדם והפך לקל יותר עם הזמן. למרות כל אלה עדיין בלטה מגבלה אחת גדולה שהייתה חלק גם מהמצלמה המודרנית. לא ניתן היה לראות את התמונה שצולמה, אלא רק אחרי הפיתוח שלה בחנות הצילום. משמע, שלא ניתן היה לבדוק אם הצילום הצליח או לא ואם יש לנסות ולצלם שוב. גם אם הצילום היה מוצלח לא ניתן היה ליהנות מהצילום בו ברגע שהוא התבצע.

כדי לפתור בעיה זו הומצאה ויצאה לשוק בשנת 1948 מצלמת הפּוֹלַרוֹאִיד. מצלמה זו כללה בתוכה כבר את תהליך חשיפת התמונה. מצלמה זו משתמשת במצע צילום מיוחד שעליו מצולמת התמונה בגודל מלא. אחרי הצילום מתבצע תהליך כימי פשוט ומובנה של חשיפת התמונה שהוטבעה במצע הצילום. כך, בעקבות לחיצת כפתור אחת מתבצע הצילום וגם התהליך של חשיפת התמונה. מהמצלמה נשלפת תוך דקה התמונה החשופה על מצע הצילום שהיה על בסיס נייר.

מצלמת פולרואיד

מהירות וזמינות הפיתוח וההדפסה שבמצלמה באו על חשבון איכות התמונה המוגמרת. לכן מצלמה מסוג זה לא תפסה נתח גדול בשוק המצלמות מעבר ולא הייתה מעבר לגימיק נחמד.

כדי להתגבר על המגבלה של פער הזמן בין צילום התמונה ועד לקבלת התמונה המודפסת נדרש היה לפנות בדרך אחרת. המהפכה הדיגיטלית שהחלה בשנות השישים והשבעים של המאה ה-20 סללה את הדרך המבוקשת.

מיקוד אוטומטי

בשנת 1977 פיתחה חברת קוניקה את תהליך המיקוד האוטומטי. תהליך המיקוד האוטומטי כשמו כן הוא מבצע מיקוד של התמונה לפני ביצוע הצילום על-ידי הזזת עדשת המצלמה בעזרת מנוע חשמלי קטן. כיום קיימים שני סוגים עיקריים של מיקוד אוטומטי: מיקוד אוטומטי אקטיבי ומיקוד אוטומטי פסיבי.

במיקוד אוטומטי אקטיבי נשלחת קרן אור בלתי נראית מתחום אינפרא-אדום אל עבר הנושא המצולם. ההחזרה של קרן האור אל המצלמה מאפשרת שיערוך של המרחק בין השניים וכך הזזה של עדשת המצלמה בהתאם.

לא תמיד אפשרי להשתמש במיקוד האוטומטי האקטיבי. בעיקר כשהמרחק בין הנושא המצולם למצלמה הוא רב מידי, למשל, בצילום תמונות נוף. במקרים אלו קיים המיקוד האוטומטי הפסיבי.

במיקוד האוטומטי הפסיבי מתבצעת קודם הזזה ראשונית של עדשת המצלמה קדימה או אחורה בעזרת מנוע חשמלי קטן. בכל פעם מבצעים דגימה דיגיטלית של אזור קטן בתמונה, לפני ואחרי הזזת העדשה. השוואה ממוחשבת של הניגודיות בין שני קטעי התמונה נותנת הערכה למרחק המיקוד הנדרש ולהזזה נוספת מתאימה של עדשת הצילום. כך בניסוי וטעייה הלוך וחשוב מתבצע תהליך המיקוד הפסיבי.

לא תמיד ניתן לבצע את תהליך המיקוד האוטומטי הפסיבי. למשל, בתנאי תאורה חלשים מאוד בלתי אפשרי להשיג את הניגודיות הנדרשת בתהליך המיקוד כדי להחליט כיצד להניע את עדשת הצילום.

מצלמת דיגיטלית

בשנת 1984, כעבור 7 שנים מאז המצאת מנגנון המיקוד האוטומטי נולדה בחברת קאנון המצלמה הדיגיטלית הראשונה. במצלמה הדיגיטלית מחליף משטח מרובע המרוצף בחיישנים דיגיטליים את סרט-הצילום. בתחילה התמונה הדיגיטלית הייתה קטנה ובאיכות ירודה יחסית לתמונה המתקבלת בסרט-הצילום. אך לא עבר זמן רב והתמונה הדיגיטלית השתוותה באיכותה ואף עברה את זו של סרט-הצילום בכמה מקרים.

יתרונות הצילום הדיגיטלי על פני הצילום עם סרט-הצילום ברורים. המצלמה הדיגיטלית אפשרה צפייה מידית בתמונה, כך שניתן מיד לצלם שוב אם התמונה לא הצליחה. עם התפתחות כרטיסי הזיכרון מאוחר יותר ניתן היה לצלם מאות תמונות לפני שנדרש היה להחליף כרטיס זיכרון, בניגוד לסרט-הצילום שהכיל רק כמה עשרות בודדות של תמונות.

כיצד בדיוק מתבצע הצילום הדיגיטלי?

החיישנים הדיגיטליים (photosites) מסוגלים לקלוט תמונה של שחור-לבן בלבד ולהבחין בה בין גווני אפור שונים. על-מנת שניתן יהיה לקבל תמונה צבעונית. יש מסנן צבע לפני כל חיישן המעביר רק את גלי האור של צבע המסנן. צבעי התמונה מורכבים מהצבעים: אדום, ירוק וכחול. כל צבע וכל גוון ניתן לקבל משילוב מסוים של שלושת הצבעים הללו, כל אחד במינון מיוחד. מכיוון שהעין האנושית רגישה במיוחד לצבע ירוק נבנה שיבוץ בו החיישנים הרגישים לצבע ירוק מהווים מחצית ממנו. המחצית השנייה מכילה חיישנים הרגישים לצבע אדום ולצבע כחול בחלוקה שווה.

חלוקת רגישות החיישנים באזור הקליטה

מנתוני החיישנים מפיק מעבד דיגיטלי הנמצא במצלמה את תאי הצבע הקטנים המרכיבים את התמונה הדיגיטלית. כל תא צבע קטן המופיע בתמונה נקרא פִּיקְסֶל (pixel). כל פיקסל מוצג בעקבות מידע דיגיטלי הנשמר בעת הצילום. המידע הדיגיטלי העומד מאחורי כל פיקסל מכיל את חלוקת הצבע שלו בין ירוק, אדום וכחול ואת מידת הבהירות שלו.

גודל התמונה הדיגיטלית נמדד בכמות הפיקסלים שמכילה התמונה. למשל, תמונה בה ישנם 3456 פיקסלים בגובה ו- 5184 פיקסלים ברוחב מכילה סך-הכול 17,915,904 פיקסלים, או בקיצור ~18MP (M - עבור מגה, כלומר 106 ו- P - עבור פיקסלים).

כדי לקבוע את גודל התמונה המיטבי למטרת הצגה על מסך או הדפסה נקבעה מידת PPI (Pixels Per Inch). מידה זו קובעת כמה פיקסלים נכנסים במידת אינצ' אחת. למעשה יחידה זו קובעת מהו גודלו של פיקסל. מכיוון שגודלו של פיקסל קטן מאוד נוח להשתמש ביחידת PPI ולא בגודלו של פיקסל בודד.

למשל, גודל הדפסה מיטבי של תמונה שמימדיה בפיקסלים הם 5184 x 3456 והיא בעלת PPI של 300 הוא ברוחב של 3456/300*2.54 = 29.3 ס"מ ובאורך של 5184/300*2.54=43.9 ס"מ. ההכפלה ב- 2.54 נועדה כדי לקבל את מידות התמונה ביחידות של ס"מ ולא ביחידות של אינטשים.

את התמונה ניתן להגדיל בעריכה במחשב או בצג המצלמה באופן דיגיטלי. הגדלה דיגיטלית מגדילה את גודלו של כל פיקסל וכך משיגה הגדלה של התמונה. מכיוון שגודלו של הפיקסל גדל איכות התמונה נפגעת. זאת להבדיל מהגדלה אופטית (זום אופטי) של עדשת המצלמה. הגדלה אופטית אכן מאפשרת הגדלת אזור מסוים מבלי לפגוע באיכות התמונה. כל פיקסל ישמור על גודלו בהגדלה אופטית. פיקסלים חדשים יתווספו לתמונה עם ההגדלה האופטית ויוסיפו לה פרטים חדשים שהיו קטנים מידי לפני ההגדלה (הזום).


x1 | x2 | x4 | x8

הגדלה אופטית (עליון) לעומת הגדלה דיגיטלית (תחתון)

הגדלה דיגיטלית מוגזמת תביא בסופו של דבר לדיגיטציה של התמונה - מבנה הפיקסלים יראה באופן ברור בתמונה.

מצלמת P&S דיגיטלית

המצלמה הדיגיטלית כוללת גם שליטה דיגיטלית במפתח הצמצם במהירות פתיחת הסגר וגם במידת הרגישות לאור של החיישנים. גלגל ברירה מאפשר לבחור בין תוכניות מיוחדות שנקבעו מראש בהתאם לסצנת הצילום. כל תוכנית מיוחדת כוללת את הערכים המיטביים למשתני הצילום. מהירות הצמצם נקבעת אוטומטית בהתאם לתנאי התאורה בעת הצילום.

מצלמת P&S

כל האוטומציה הדיגיטלית של תהליך הצילום נארזה במצלמה קטנה, זולה וקלת משקל שניתן להכניסה לכיס ולשאת אותה בלא שתורגש כמעט. כך התאפשרה חדירת המצלמה לציבור משתמשים שאינו מכיר את תהליך הצילום ואת כל המשתנים שיש לקבוע להשגת תמונה מיטבית. פשטות התפעול של מצלמה זו הקנה למשפחת המצלמות אליה היא שייכת את השם Point and Shoot (כוון וצלם - בלעז), ובקיצור P&S. אכן, כמעט כל מה שצריך כדי לתפעל מצלמה זו הוא רק לדעת לכוון אותה לעבר נושא הצילום וללחוץ על כפתור הצילום, בדומה להפעלה של רובה פשוט. כל תהליך המיקוד ובחירת ערכי הצילום המיטביים נעשים באופן אוטומטי וללא שום התערבות של המשתמש.

מצלמת P&S דיגיטלית יכולה להפיק תמונות יוצאות-דופן ביופיין. יחד עם זאת קלות התפעול וקלות המשקל של מצלמה זו מגביל את איכות התמונות ואת יכולות הצילום בהשוואה למצלמת DSLR, אחותה הבוגרת.

מצלמת DSLR

לאחר הופעתן של מצלמות P&S הדיגיטליות היה זה רק עניין של זמן עד שתופיע גם מצלמת SLR דיגיטלית. אכן, בשנת 1991 הופיעה מצלמת ה- DSLR הראשונה (Digital SLR).


מבנה המצלמה | כיוון ומיקוד | צילום

מבנה של מצלמת DSLR

מצלמת DSLR כשמה כן היא, מצלמת SLR בה מוחלף סרט-הצילום בחיישן אור דיגיטלי. מצלמת DSLR מפיקה תמונה איכותית יותר ממצלמת P&S דיגיטלית. מספר גורמים תורמים לתמונה איכותית יותר:

    שטח הפנים של אוסף חיישני האור במצלמת DSLR הוא גדול יותר
    העדשה במצלמת DSLR היא גדולה יותר ובעלת דרגת איכות אופטית טובה יותר. למעשה, לרוב מדובר במערך מקובץ של עדשות איכותיות ולא בעדשה אחת בודדת.
    במצלמת DSLR, כמו במצלמת SLR, ניתן להחליף את העדשה ולהתאימה לסצנת הצילום.

התמונה האיכותית באה על חשבון חסרונותיה של מצלמת DSLR לעומת מצלמת P&S דיגיטלית:

    מצלמת DSLR היא פיזית גדולה יותר וגם כבדה מאוד. לרוב העדשה שוקלת כמו גוף המצלמה לבדו ויותר עד למשקל הנמדד בקילוגרמים שלמים.
    מצלמת DSLR יקרה יותר. למעשה העדשות הגדולות והאיכותיות מהוות את עיקר הבעיה הכספית

מצלמת DSLR

מצלמות DSLR משמשות כיום את הצלמים המקצועיים וגם את הצלמים החובבים.

הבזק

התמונה מתקבלת מחשיפת חומר הרגיש לאור לקרני אור המגיעים מנושא הצילום. בהעדר קרינת אור לא תתקבל תמונה. השמש מהווה מקור אור טבעי חזק המספק תנאי תאורה מעולים לצילום. אך כמובן שלא תמיד נוכל לצלם באור השמש. בעיית התאורה מתעוררת, למשל, בצילום בזמן חשיכה, במקומות מוצלים, במקומות סגורים וכו'. כדי ליצור תאורה מלאכותית החלו להשתמש באבקות חומר נפץ שהודלקו והאירו את הנושא המצולם בזמן הצילום. אך מקור אור זה לא היה אמין, אחיד ונוח לשימוש.

בשנת 1927 פותחה נורת ההבזק (flash, הֶבְזֵק בלעז) בחברה ג'נרל אלקטריק. בזמן הצילום הייתה הנורה החזקה נדלקת למשך זמן החשיפה הקצר ומאירה היטב את הנושא המצולם.

כיום מצלמות פשוטות כוללות הבזק קטן הדורש זמן טעינה חשמלי ארוך יחסית ומקצר משמעותית את כוח הסוללה שבמצלמה.
רוב המצלמות מאפשרות חיבור של מתקן הבזק חיצוני גדול המפיץ אור חזק בזמן הצילום ומאפשר זמן טעינה קצר יותר.

נקודות ציון בהמצאת המצלמה

1814 - ניפסה מצלם את התמונה הראשונה, אבל היא נעלמת אחרי זמן קצר.
1826 - ניפסה מצלם את התמונה הראשונה שהוטבעה באופן קבוע.
1839 - דגאיר ממציא את תהליך הדגרוטייפ של חשיפת תמונה מהטבעה בלתי-נראית של התמונה.
1841 - טלבוט ממציא את תהליך קאלוטייפ, פיתוח תמונה מתשליל על גבי נייר.
1851 - ארצ'ר ממציא את תהליך הקולודיון, פיתוח תמונה על גבי לוחית זכוכית רטובה.
1856 - סמית ממציא את תהליך הטינטייפ, פיתוח תמונה על יריעת פח (ללא תשליל).
1871 - מאדוקס ממציא את תהליך הפיתוח על גבי לוחיות זכוכית יבשות.
1880 - מצלמות view יוצאות לשוק
1888 - איסטמן ממציא את סרט הצילום 35 מ"מ בחברת קודאק-איסטמן.
1940 - מצלמות RF יוצאות לשוק
1941 - חברת קודאק מפתחת את סרט הצילום הראשון המצלם תמונות בצבע. סרט הצילום החדש נקרא קודאקולור.
1948 - מצלמת הפולרואיד הראשונה יוצאת לשוק.
1957 - מצלמת ה- SLR הראשונה יוצאת לשוק.
1975 - קודאק מציגה את המצלמה הדיגיטלית הראשונה שלה. התמונה עוד לא איכותית.
1973 - מצלמת הפולרואיד הצבעונית הראשונה יוצאת לשוק.
1977 - חברת קוניקה מפתחת את התהליך האוטומטי למציאת פוקוס. כך נסלל הדרך למצלמת P&S הראשונה.
1984 - חברת קאנון משווקת את המצלמה הדיגיטלית הראשונה שלה שזוכה להצלחה מסחרית מסחררת.
1985 - חברת פיקסאר מכריזה על פיתוח מעבד התמונה הדיגיטלי הראשון.
1986 - המצלמה החד-פעמית משווקת כדי לכבוש את שוק הצרכנים הפשוט.
1991 - חברת קודאק מפתחת את מצלמה DSLR הראשונה.
1994 - השוק מוצף במגוון מצלמות דיגיטליות ממותגים שונים.
2000 - חברת שארפ משווקת את הטלפון הסלולארי הראשון הכולל מצלמה דיגיטלית.





[ עמוד ראשי - המצאות | מתמטיקה קדומה | מספרים אי-רציונליים | משפט פיתגורס | גיאומטריה אוקלידית | אלגברה | התפתחות הסְפַרוֹת | משוואות קוביות וקווארדיות | מספרים מורכבים | לוגריתם | חשבון דיפרנציאלי ואינטגראלי | עיקרון הציפה | זכוכית מגדלת | משקפיים | מיקרוסקופ | טלסקופ | חוק סְנֵל | חוק בויל | חוקי התנועה | עיקרון ברנולי | שלושת חוקי התרמודינמיקה | טבלה מחזורית | מדידת מהירות האור | כוח לורנץ | קרינת רנטגן | טרנספורמצית לורנץ | תורת היחסות הפרטית | גילוי האטום | תורת היחסות הכללית | חשמל | חוק קולון | חוק אוהם | חוקי קירכהוף | נורת להט | מנוע קיטור | מנפה כותנה | מצלמה | מקרר | מזגן | מחשב | מכבש דפוס | כתב ברייל | טלגרף | טלפון | רדיו | טלוויזיה | כדור פורח | מצנח | רכבת | אופניים | מכונית | אווירון מדחף | מטוס סילון | אבק שריפה | תותח | רובה מוסקט | מרגמה | אקדח | מוקש | מקלע | רובה-מטען | הוביצר | תת-מקלע | רימון-יד | טנק | רובה-סער | פצצת אטום | תורת האבולוציה | פסטור | תיאוריית התורשה | פניצילין ]