המצאת רימון-היד

מבוא

מאז שאבק-השריפה החל להיות מנוצל לתועלת צבאית נערכו ניסיונות להשליך על האויב חומרים דליקים ונפיצים. הניסיונות הראשונים כללו השלכה של כדים מלאים באבק שריפה שפתיל חבל היה שקוע בהם בצד אחד. צידו השני של הפתיל הוצת והכד הושלך מעל לחומה על האויב התוקף. כאשר האש הבוערת בקצה החבל התקדמה והגיע לאבקת השריפה שבתוך הכד היא הייתה נדלקת ואפקט פיצוץ היה מתרחש. ההדף שנוצר מדליקת אבק-השריפה היה מעיף לכל עבר חומרי ברזל חדים שהוטמנו גם הם בתוך הכד. חומרי הברזל החדים שימשו כחומרי רסס קטלניים. הסינים השתמשו בפצצות מעופפות אלו כדי להדוף אויבים, כמו השבטים המונגוליים, שניסו לפרוץ דרך מבעד לחומה הסינית הגדולה.

הפצצות המעופפות

ככל הנראה המונגולים היו אלו שהביאו את הטכנולוגיה הזו ליבשת אירופה במסעות הכיבוש שלהם. במאה ה-15 החלו להופיע לראשונה פצצות מעופפות גם באירופה. הפצצות המעופפות קדמו להמצאת רימון-היד ומהוות אב קדמון שלו. הפצצה המעופפת הייתה כדור יצוק חלול ממולא באבק-שריפה שהוצת בעזרת פתיל בעירה. הפתיל הוצת ולא הושלך לעבר האויב, אלא רק כשנותר רק עוד זמן בעירה קצר שלו לפני הפיצוץ. כך נמנע מהאויב יכולת תגובה כמו, למשל, להרים את הפצצה המושלכת ולזרוק אותה בחזרה לעבר הצבא התוקף. כשהתפוצצה הפצצה הרסס היה עף לכל עבר ופוגע בכל מי שנמצא בטווח מסוים ממרכז הפיצוץ. טווח הפגיעה של הפצצה היה תלוי במרחק ההטלה המרבי של האדם המשליך אותה. להשגת מרחק הטלה מרבי נדרש שהאדם המשליך את הפצצה המעופפת יהיה גבוה, בעל ידיים חזקות והטלה מדויקת.

פצצה מעופפת

עם הופעתם והתפשטותם של כלי הנשק החמים כרובה והתותח התבטל השימוש בפצצות המעופפות. הפצצות המעופפות היו יעילות רק כשהקרבות נערכו מקרוב, קרבות פנים מול פנים. הרובים אפשרו ללוחמים לנהל את הקרבות ממרחק רב יחסית, מעבר לטווח ההטלה הידנית של הפצצות המעופפות. כך הן נעלמו מזירות הלחימה עד לתחילת המאה העשרים.

הגרנאדיר

במלחמות נפוליאון צצו באופן זמני פצצות אלו מחדש. חזותן החיצונית דמתה לזו של פרי הרימון (Pomegrante - גְרַנֵאיד) והם הכילו בתוכם רסס רב כגרעיני הרימון. מכאן הכינוי שדבק בהמצאה זו. האנשים המתאימים להשלכת הרימון נבחרו לתפקיד המיוחד של הגְרֵנַאדִיר. אך ניסיון זה לא צלח והתפקיד הצבאי החדש בוטל בסופו של דבר.

במלחמת רוסיה-יפן שהתחוללה בתחילת המאה העשרים חזר השימוש ברימוני-יד בשדה-הקרב. כעשור לאחר מכן פרצה באירופה מלחמת העולם הראשונה. יותר מכל אופיינה מלחמה זו במלחמת חפירות. כל צד התחפר בעמדות או תעלות חפורות באדמה מהם לא זז. הלחימה הייתה תקועה ונדרש כל אמצעי כדי לשנות את המצב שנוצר. אל חלל זה הושלכה חזרה הפצצה המעופפת. הפצצה המעופפת הייתה יעילה מאוד בלחימת החפירות. השלכתה לעבר תעלות האויב וגלגולה פנימה גבו קורבנות רבים. הפצצה המעופפת החדשה הכילה לא רק חומר נפץ ורסס, אלא גם חומרי גז כימיים, כמו גז החרדל. גז החרדל כבד מן האוויר ולכן שקע בתוך החפירות.

במלחמת העולם הראשונה נבנו פצצות מעופפות מאולתרות מפחיות שלתוכן נדחסה אבקת השריפה יחד עם אבנים וחפצים חדים כחומרי רסס. האוסטרלים אלתרו את הפצצות המעופפות שלהם מפחיות ריבה, שזכו לכינוי "פצצת ריבה" ("Jam Bomb"). גם פצצות אלו לא היו בטוחות למשליך אותם ונדרשה שיטה פתוחה בה ניתן יהיה להצית את אבק-השריפה שבהם.

רימון-יד מודרני

במהלך מלחמת העולם הראשונה צצו מספר דגמים שונים של פצצות המושלכות ביד. בצרפת פותחה פצצה מעופפת בעלת מנגנון הצתה שהיה מופעל עם פגיעת הפצצה בקרקע. הגרמנים מצידם פיתחו את השְטָיְהֶנְדְגְרַאנֵיט. הייתה זו ידית עץ חלולה באורך של כ- 25 ס"מ שהייתה מחוברת בצד אחד לפחית מתכת שהכילה את חומר הנפץ וחומרי הרסס. בצד החופשי של הידית היה מוברג פקק שהחביא חוט שבמתיחה הפעיל את מנגנון ההצתה. ידית העץ עזרה לאחיזה טובה של הרימון והשלכתו בתנופה הלאה למרחק רב. ברוסיה בנה רימון בו מנגנון ההצתה היה מחוץ לחלל הרימון, כך נותר חלל גדול יותר לחומר הנפץ והרסס.

רימון-יד גרמני מסוג מקל

בריטים השתמשו בדגם המורכב ממקל עץ באורך של כ- 45 ס"מ המחובר בקצהו לפחית ברזל יצוקה. רימון זה, כמו מקביליו האחרים, היה מסוכן לאוחז בו או לא יעיל מספיק. כדי להחליפו פותח בשנת 1915 רימון-היד הבטוח והמודרני הראשון. היה זה ווִילִיאַם מִילְס (William Mills) האנגלי שהמציא את מנגנון הנצרה הבטוחה להפעלת רימון-היד.

פין ביטחון, הנצרה, החזיק את מנוף ההפעלה במקומו וכך מנע את הפעלת מנגנון ההצתה. כדי להפעיל את הרימון היה על המשתמש לאחוז את הרימון בידו, כשהאגודל לוחצת מטה את מנוף ההפעלה. עם היד השנייה ישלוף את הנצרה המחוברת לחישוק לשם קלות השליפה. כשהרימון היה מושלך היה משתחרר מנוף ההפעלה מלחיצת האגודל וניתק מהרימון באופן קפיצי. מנגנון ההפעלה הפנימי של הרימון היה מופעל ותוך 4-5 שניות של השהייה היה מוצת המטען הראשי שבו. גוף הרימון היה מחורץ כדי לאפשר את התפצלותו למספר רב של רסיסים. הרסס הקטלני מתפזר לכל עבר ופוגע וקוטל את כל מי שנמצא בטווח הפגיעה הקרוב.

רימון-יד מודרני

הרימון של מִילְס כונה "פצצת מילס" (Mills Bombs). תכנונו אומץ בידי שאר הצבאות ורימונים דומים לו פותחו בארצות שונות. כיום קיימים סוגים שונים של רימוני-יד למטרות שונות. רימון הגנתי נועד להיות מושלך ממקום מוגן אל עבר האויב, לכן נועד להכיל חומר-נפץ חזק ורסס רב. רימון התקפתי נועד להיות מושלך אל המקום בו מסתתר האויב, רגע לפני פריצת הלוחמים פנימה, לכן נועד שלא לפזר רסס שלא יפגע בכוחות המסתערים. יש גם רימון המכיל חומר כימי כמו רימון עשן היוצר עשן מיסוך להסתרה בשדה הקרב. חומר כימי אחר ברימון הוא גז-דמע המשמש לצורך דיכוי הפגנות אלימות.

מטולי רימונים

במלחמת העולם השנייה פיתחו בעלות הברית גם אפשרות ליירוט הרימון בעזרת הרובה. תחתית הרימון חוברה אל לוחית בסיס שעמדה על מוט ברזל. המוט הושחל בקנה הרובה. הרובה ירה כדור סרק, כלומר לא נפלט קליע מהקנה, אלא רק הגזים שנוצרו מהפיצוץ. הגזים הנפלטים העיפו את המוט שבקצהו הרימון למרחק עד למרחק הקרוב ל- 20 מטרים.

פעולה זו גרמה לנזק לקנה. כדי למנוע נזק לקנה פותחה כוסית מיוחדת שהולבשה על קצה הקנה. המוט עם הרימון הוכנס לתוך הכוסית ושחק אותה במקום את הקנה.

לקראת סוף המלחמה ואחריה הומצא מטול הרימונים המתחבר לרובה באמצעות תושבת מיוחדת הנמצאת מתחת לקנה. למטול המתחבר קנה והדק משלו. מטולים שכאלה קיימים היום לרובי הסער הנפוצים: הקלצ'ניקוב הרוסי וה- M-16 האמריקאי.

מלבד התושבת המיוחדת פותחו גם דגמים מיוחדים של רובים שנועדו לירות רק רימונים. המפורסמים מביניהם הם מטיל הרימונים האמריקאי - M203 ומטיל הרימונים הגרמני HK69.

מטיל הרימונים האמריקאי M203 פותח לראשונה בשנת 1969 כתושבת המתווספת לרובה M-16 ודומיו. הוא מסוגל לירות רימונים בקוטר של 40 מ"מ ובאורך מוגבל. מהגרסה המתווספת כתושבת התפתחה גם גרסה של מטול רימונים עצמאי.

מטול רימונים M203

מטיל הרימונים הגרמני HK69 (Heckler & Koch No. 69) התפתח מתוספת מטיל רימונים של רובה קיים. לאחר פיתוחה של התוספת בשנת 1972 הוחלט בגרמניה לפתח מטיל רימונים עצמאי. ה- HK69 מתוכנן לירות רימונים בקוטר של 40 מ"מ ובמגוון אורכים. יכולתו לירות מגוון רחב של אורכי תחמושות, לעומת ה- M203, מקנה לו את יתרונו. שימושו נפוץ באירופה גם כיום לפיזור הפגנות אלימות בעזרת ירי של רימוני-הלם.

מטול רימונים HK69





[ עמוד ראשי - המצאות | מתמטיקה קדומה | מספרים אי-רציונליים | משפט פיתגורס | גיאומטריה אוקלידית | אלגברה | התפתחות הסְפַרוֹת | משוואות קוביות וקווארדיות | מספרים מורכבים | לוגריתם | חשבון דיפרנציאלי ואינטגראלי | עיקרון הציפה | זכוכית מגדלת | משקפיים | מיקרוסקופ | טלסקופ | חוק סְנֵל | חוק בויל | חוקי התנועה | עיקרון ברנולי | שלושת חוקי התרמודינמיקה | טבלה מחזורית | מדידת מהירות האור | כוח לורנץ | קרינת רנטגן | טרנספורמצית לורנץ | תורת היחסות הפרטית | גילוי האטום | תורת היחסות הכללית | חשמל | חוק קולון | חוק אוהם | חוקי קירכהוף | נורת להט | מנוע קיטור | מנפה כותנה | מצלמה | מקרר | מזגן | מחשב | מכבש דפוס | כתב ברייל | טלגרף | טלפון | רדיו | טלוויזיה | כדור פורח | מצנח | רכבת | אופניים | מכונית | אווירון מדחף | מטוס סילון | אבק שריפה | תותח | רובה מוסקט | מרגמה | אקדח | מוקש | מקלע | רובה-מטען | הוביצר | תת-מקלע | רימון-יד | טנק | רובה-סער | פצצת אטום | תורת האבולוציה | פסטור | תיאוריית התורשה | פניצילין ]