רובה מִטָעֵן

לפני קריאת פרק זה מומלץ לקרוא את הפרק הדן בהמצאת רובה המוסקט.

מבוא

בפרק הדן בהמצאת הרובה תואר תהליך לידתו של הרובה מהתותח. תחילה הומצא תותח-היד, אחריו הגיע הארקבוס ובהמשך גם רובה המוסקט. התפתחות זו מלווה בהתפתחות מנגנון-הירי ומבנה הרובה באופן כללי. הפרק הדן בהמצאת הרובה מסתיים ברובה המוסקט המהווה אבן-דרך חשובה בהתפתחות הרובה.

רובה המוסקט, על אף שהיה התפתחות טכנולוגית מרשימה, הוא רובה נחות מאוד בהשוואה לרובה המודרני. די אם נזכיר את תהליך הטעינה האיטי שהכתיב קצב אש נמוך מאוד ואת העובדה שהירי לא הובטח בכל עת ובכל מזג-אוויר כשני גורמים בעייתיים הדורשים שיפור.

בפרק זה מתואר המשך תהליך ההתפתחות של הרובה מרובה המוסקט הישן לרובה המודרני, הרובה המִטָעֵן. הרובה המטען, או הרומ"ט בקיצור, הנו רובה בו תהליך הטעינה מתבצע באופן אוטומטי לאחר כל ירי. נדגיש כבר כעת כי מנגנון הירי של הרומ"ט נקרא חצי-אוטומטי. כל לחיצה על ההדק מבצעת פעולת ירי אחת ואחריה טעינה חדשה. מנגנון ירי אוטומטי (מלא) כולל אחרי כל ירי גם טעינה וגם פעולת ירי חדשה, כך שהירי נמשך ברצף כל עוד ההדק נשאר לחוץ. מנגנון הירי האוטומטי מובא בפרק נפרד הדן בהמצאת רובה-הסער, או הרוס"ר בקיצור.

כדי לפתח רובה המבצע את תהליך הטעינה בעצמו נדרשו שינויים במנגנון הירי, בתחמיש, בתהליך הטעינה ועוד. על שינויים אלו נלמד בפרק זה.

מנעל נקישה (percussion)

מנעל אבן-חלמיש הציג שיפור משמעותי בכלי-הירייה, אך בכל-זאת עדיין היו לו חסרונות. חיסרון אחד היה בשחיקת האבן והצורך בהחלפתה מידי כחמישים פעולות ירי. חיסרון נוסף אחר משמעותי יותר היה במשך זמן ההשהיה מרגע הלחיצה על ההדק ועד לרגע הירי עצמו. בכל מנגנוני ההצתה עד כה התבצעה הצתת אבק-השריפה במספר שלבים. ראשית הוצת כמות אבק-שריפה משני בעזרת פתיל בוער או ניצוצות. כמות זו בערה תחילה בכף-ההתחל ולאחר מכן בתוך הנקב המוביל לתוך הקנה. רק כאשר הוצתו גרגירי אבקת השריפה שבתוך הנקב עפו ניצוצות שפגעו גם בכמות אבק-השריפה הראשי והציתו גם אותו. תהליך זה, שניתן לדמיינו כמו הפלת קוביות דומינו, נמשך על פני זמן רב יחסית, בין שנייה אחת לשתי שניות.

זו מגבלה שאין להמעיט בה. משמע הדבר שבשדה-הקרב נדרש מהיורה לכוון את הרובה אל חייל האויב, ללחוץ על ההדק ולהמשיך לכוון את קנה הרובה למטרה למשך עד עוד שתי שניות נוספות. קשה מאוד לשמור על קור-רוח ולהמשיך לכוון את הרובה ללא ניע על האויב למשך עוד שתי שניות, במיוחד אם הוא כבר גילה אותך והחל לכוון אליך את הרובה שלו.

מגבלה זו השפיע לא רק על הלחימה בשדה-הקרב, אלא גם על הצייד. הקליק הנשמע בעת הלחיצה על ההדק ושחרור הקפיץ, כמו גם רשרוש בעירת אבקת-השריפה שבכף-ההתחל הסגירו את מיקומו של הצייד. סימנים אלו אפשרו לניצוד להימלט על נפשו במשך שתי השניות הבאות. בנוסף לרעש גם ריח אבק-השריפה החריף הבריח את בעלי-החיים בעלי חוש הריח המפותח.

דברים כגון אלו הרגיזו מאוד את אַלֶכְּסַנְדֶר גֶ'ייְמְס פוֹרְסַייְת (Alexander James Forsyth). הלה היה נזיר וצייד עופות חובב. הוא שם לעצמו מטרה לשפר את הרובה כך שהפרש הזמן מרגע הלחיצה על ההדק ועד לפליטת הכדור מהקנה לא ייתן לעופות אותן רצה לצוד סיכוי להימלט.

בשנת 1805 החל פורסיית לערוך ניסויים עם אבק-שריפה נפיץ, הכספית הרועמת, שהתגלתה זמן מה קודם. בנוסף, הוא החליף את מנגנון הצתה במנגנון הצתה חדש. במקום להניח כמות אבקת-שריפה משנית בכף-התחל הוא פיתח כלי קיבול מסתובב בצורת בקבוק בושם קטן. לתוך כלי הקיבול הוא שפך כמות נכבדת מאבקת-השריפה הנפיצה שהכין, שאמורה להספיק למספר רב של יריות. כלי הקיבול, שניתן היה לסובבו, היה בעל מבנה מיוחד. לאחר סיבובו כחצי סיבוב כלפי מטה נפלה רוב כמות אבקת-השריפה מטה לתחתית הכלי. כמות קטנה של אבקת-שריפה, המספיקה בדיוק לירי בודד, נפלה ונכלאה בחלל קטן, באמצעו של כלי הקיבול, המקושר לקנה הרובה דרך נקב קטן.

פטיש פשוט היה דרוך לאחור על-ידי קפיץ ותפוס בעזרת פין נעילה. לחיצה על ההדק שחררה את הפטיש שהכה בחוזקה בפין משוחרר אחר שבלט מתוך בקבוק אבק-השריפה הנפיצה. הפין המשוחרר נדחף פנימה בחוזקה וריסק את אבקת השריפה הנפיצה. זו הוצתה מיידית ושלחה ניצוצות שעברו דרך הנקב והציתו מייד את אבקת-השריפה הראשית הרגילה. הירי היה כמעט מיידי.

מנעל כוסית-הנקישה (percussion cap)

מנעל הנקישה הצליח לבטל את ההשהיה מרגע הלחיצה על ההדק ועד לפליטת הכדור. אך היה זה מנגנון מורכב מידי ולא התאים לשימוש צבאי. נדרש שיפור שיפשט את מנגנון ההפעלה.

השיפור הושג כעבור כמה עשורים, בשנת 1840 לערך, עם המצאת מנעל כוסית-ההקשה. מנעל זה מתבסס על מנעל הנקישה ודומה לו מאוד. כלי קיבול אבק-השריפה הנפיץ בצורת בקבוקון הוחלף במנגנון פשוט יותר. במקום להחזיק כמות גדולה של אבק-שריפה נפיץ וממנה לבודד בכל פעם כמות מתאימה הציע המנגנון החדש להדביק מראש כמות מתאימה של אבק-שריפה נפיץ בכוסות נקישה קטנים.

הנקב שבקנה הועבר לצידו העליון והוארך החוצה עם פטמה חלולה. על הפטמה הונח אצבעון עשוי מפליז המצופה באבק-השריפה הנפיץ בחלקו הפנימי, זהו כוס הנקישה. כשהנוקר הכה בכוס הנקישה הוצת אבק-השריפה הנפיץ וגשם של גיצים נפל מטה דרך הפטמה והנקב לתוך הקנה. מאוחר יותר, שופר הנוקר וחלקו הפנימי נעשה שקוע, כך שהוא יקיף את כוס הנקישה בעת הפיצוץ וימנע את התפוצצותה לרסיסים לכל עבר.

מנעל זה היה יעיל ביותר בהשוואה לכל קודמיו. בנוסף ליתרון של ירי מיידי מרגע הלחיצה בהדק נוספה גם אמינות למערכת. המנעלים הקודמים היו חיצוניים וחשופים לגשם ולרוח, בעוד שמנעל זה (וגם מנעל הנקישה הפשוט) היה מערכת סגורה היכולה לתפקד גם בעת גשם ורוח. בעת לחיצה על ההדק כמעט ובאופן מוחלט התבצע תמיד ירי.

כוסית הנקישה, קרויה גם פיקת נקישה. היא מזכירה את "תחמושת" הפיקות שבאקדחי צעצוע לילדים. הפיקות באקדח צעצוע הוא למעשה כוסית נקישה עשויה פלסטיק. בתוך הפיקה נמצא פתק נייר קטן שבתוכו כלואה כמות זעירה של חומר נפיץ.

המעבר ממנעל-חלמיש למנעל כוסית-הנקישה היה מהיר.

קרטוש

בראשית דרכו של תותח-היד נדרש לשפוך לתוך הקנה מתוך מיכל אבק-השריפה כמות מתאימה שנמדדה לפי העין. אחרי הכנסת אבק-השריפה נשלף קליע בודד מתוך ערימת קליעים ונדחף לתוך לוע הקנה. כדי להתאים את הקליע היטב לקוטר הקנה נכרכה פיסת בד סביב הקליע, ושניהם נדחפו יחד לעומקו של הקנה.

תהליך טעינה זה בזבז זמן יקר. באמצע המאה ה-18 שופר תהליך הטעינה עם המצאת הקרטוש. הקרטוש הינו למעשה מארז קרטון המכיל בתוכו כמות מדויקת של אבק-שריפה וקליע. כך אין צורך למדוד את כמות אבק-השריפה הנשפך לקנה ולחפש אחר קליע. הרובאי היה שולף את אריזת הקרטוש מחגורתו, קורע את קצה פיסת הקרטון בעזרת שיניו ושופך לתוך הקנה את כל כמות אבק-השריפה שבקרטוש. לאחר-מכן היה מוציא את הקליע מתוך הקרטוש, עוטף אותו במארז הקרטון של הקרטוש ודוחף את שניהם לעומקו של הקנה.

כך יועל וקוצר תהליך הטעינה.

ניסיון שיפור נוסף ראוי לציון ברובה הוא קנה בעל קוטר משתנה. קליע העשוי מתכת היה נדחק מטה בתוך הקנה די בקלות לכל אורכו עד קצת לפני הגעתו לתחתית. תחתית הקנה הייתה צרה יותר, קטנה מקוטר הקליע. לשם דחיקת הקליע בקטע קצר זה היה על היורה לדחוק את הקליע בכוח מטה בעזרת שרביט טעינה עד לעיוות צורתו, כדי שזה יאטום היטב את הקנה. טעינה זו הייתה אמנם מהירה יותר, אך הירי היה פחות מדויק.

טעינת מכנס

מראשית דרכם היו הרובים נטעני-לוע. כלומר, טעינתם בתחמיש התבצע דרך לוע הקנה. תחילה פוזר פנימה אבק-שריפה דרך פתח הלוע ואחריה נדחף ונדחק פנימה מטה הרגם הנורה. לצורת טעינה זו היו מספר חסרונות. ראשית, פעולת דחיפת ודחיקת הכדור מטה לאורך כל הקנה הייתה קשה והצריכה מאמץ רב וזמן לא מבוטל. ברובים עם קנה ארוך היה קשה עוד יותר לבצע פעולה זו בשדה-הקרב במצב שכיבה מאחורי מחסה ולא במצב עמידה נינוחה. בשדה-הקרב לפעמים התבלבל החייל ודחק פנימה יותר מכדור אחד, דבר שגרם ליציאת הכלי מכלל שימוש. לפעמים גם נשכח בתוך הקנה מוט הטעינה ששימש לדחיקת הכדור פנימה והוא נורה יחד עם הכדור, או פשוט אבד. קנה שקצהו האחורי אטום באופן תמידי גם יוצר בעיה של ניקויו משיירים ובדיקת תקינותו במבט עיניים.

כל הבעיות שלעיל באו לידי פיתרון ברובה נטען-מכנס. ברובה זה ניתן לפתוח את קצהו האחורי של הקנה ולהכניס מצד זה לתוך הקנה את אבקת-השריפה ואת הכדור.

ניסיונות כושלים להרכבת רובה מסוג טעינת-מכנס היו עוד למן המאה ה-15. בשנת 1689 המציא ג'וֹן ווִילְמוֹר (John Willmore) את מנגנון טעינת-המכנס, אך עדיין הוא היה בעייתי. אטימת הגזים הנפלטים בעת הפיצוץ לא הייתה מלאה והרובה לא היה יעיל לשימוש צבאי.

במקביל להתפתחות מנעל הנקישה התפתח נוקר מיוחד אחר, נוקר מסוג מחט. בשנת 1827 פיתח ג'וֹן נִיקוֹלַאס פוֹן דְרֶייְזֶה (Johann Nikolaus von Dreyse) את רובה המחט הנושא את שמו. ראשית היה זה רובה מסוג נטען-מכנס. את הבריח הנועל את ירכתי הקנה ניתן למשוך לאחור, תוך חשיפת המכנס. לתוך בית הבליעה האחורי הוכנס תרמיל נייר. תרמיל הנייר מכיל כבר את פיקת האתחול, את כמות אבקת-השריפה הרצויה ואת הקליע. כלומר, בתרמיל הנייר של דרייזה נוספה לתכולת הקרטוש פיקת האתחול הנפיצה. המכנס נסגר בעזרת פעולת בריח של מנעול.

בקצה נוקר הלים המופעל מכוח קפיצי מקובעת מחט. בעת הירי נע הנוקר קדימה והמחט פוגעת בפיקת אתחול שבתרמיל הנייר וגורמת להצתתו. הרובה מסוג דרייזה היה מוצלח ביותר והיה למעשה רובה נטען-מכנס המוצלח הראשון. באותם ימים לא כולם היו משוכנעים ביעילותו או במעשיותו של רובה נטען-מכנס. לכן הייתה חשיבות רבה לרובה זה שהוכיח את יעילותו של נטען-המכנס על פני נטען-הלוע ואת היכולת לבנות רובה נטען-מכנס טוב. בשנת 1841 אימץ הצבא הפרוסי רובה זה ובסוף אותו עשור השתמש בו בשדה-הקרב וניצח בזכות היתרונות של רובה נטען-מכנס.

יחד עם זאת, לרובה של דרייזה היו שני חסרונות עיקריים. ראשית המחט, שחדרה לתרמיל הנייר, סבלה מבלאי חמור עקב הימצאותה בתוך אזור הבעירה והפיצוץ. שנית, הבריח אמנם נעל את חלקו האחורי של הקנה, אך לא הצליח לאטום אותו לחלוטין. הגזים שברחו החוצה מחלקו האחורי של הקנה הפחיתו מכוח הירי של הרובה.

הקושי הגדול בנטען-מכנס הוא ביצירת מנגנון נעילה בירכתי הקנה שיוכל לעמוד בפיצוץ אבק-השריפה מבלי להינזק תוך שהוא חוסם ביעילות את הגזים הנפלטים בעת הפיצוץ מלברוח דרכו.
באמצע המאה ה-19 נמצא סופסוף הפתרון. תפקיד האטימה מפני בריחת גזים הופרד מתפקיד נעילת ירכתי הקנה. האטימה הושגה בעזרת התרמיל המתרחב. בתרמיל המתרחב גוף התרמיל עצמו, העשוי מתכת, היה מתרחב בעת הפיצוץ ונצמד לדפנות הקנה. כך נחסמה תנועה לאחור של הגזים הנפלטים מהפיצוץ (למרות שהרובה הוא נטען-מכנס), והם אולצו לצאת את הקנה רק דרך הלוע.

המעבר לרובה נטען-מכנס גרם, באמצע המאה ה-19, למעבר לתרמילי מתכת הנמצאים בשימוש עד היום. התרמיל עשוי מתכת וכבר מכיל בתוכו את הכמות המדויקת של אבק-השריפה. בבסיס התרמיל נמצאת פיקה המכילה את אבק-השריפה הנפיץ, כספית רועמת או כל חומר נפיץ אחר. בצידו האחר והפתוח של התרמיל ממוקם כבר הקליע שסוגר היטב את חלל התרמיל. ניתן לראות את תרמיל המתכת ככוסית הקשה מוארכת המכילה גם את אבק-השריפה הראשי ושנאטמה בעזרת הקליע.

כיום קיימים סוגים רבים של תרמילים וקליעים בגדלים שונים ולמטרות שונות: שיטור, פיזור הפגנות, צייד, צלפים, תחרויות ירי וכדומה.

התפתחות מנגנוני הנעילה

מנגנון הנעילה ברובה מסוג דרייזה הוא מנגנון נעילה פרימיטיבי עם בריח גלילי. מנגנון נעילה זה הצריך מספר רב של פעולות תפעול ידניות כדי להכין את הרובה לפני כל ירי. פעולות אלו הן פתיחת בית-הבליעה, הוצאת התרמיל המשומש מהירי הקודם, הכנסת תרמיל חדש, נעילת מכסה בית הבליעה ודריכת הנוקר לאחור.

בחצי השני של המאה ה-19 הומצאו מנגנוני נעילה משופרים. ראשית הומצא מנגנון נעילה סובב-ציר. מנגנון נעילה זה כלל מכסה לבית הבליעה הפתוח. המכסה היה מחובר בציר מסתובב לחלק נוסף שניתן היה להניעו קדימה או אחורה. במצבו הטבעי היה החלק הנוסף נדחף קדימה בעזרת כוח קפיצי ונשאר במצב נעילה. פעולת הפתיחה התבצעה בעזרת משיכת החלק הנוסף לאחור וסיבוב המכסה על צירו. פתח בית הבליעה יכול להימצא בחלק העליון של הקנה הוא באחד משני צידיו.

דוגמה למנגנון נעילה ניתן למצוא, למשל, ברובה מסוג סְנָיְידֶר (Snieder).

מנגנון הנעילה מסוג סובב-ציר היה פשוט למדי. מנגנון נעילה משוכלל יותר שפותח הוא מנגנון נעילה בעל-סדן. במנגנון נעילה מסוג זה נבדלים כמה תתי-סוגים. שתי דוגמאות שונות לרובים עם מנגנון נעילה בעל-סדן ניתן למצוא ברובה מסוג רֶמִינְגְטוֹן וברובה מסוג מַרְטִינֵי-הֶנְרִי.

מנגנוני נעילה אלו צמצמו את מספר הפעולות הידניות הנדרשות לפני כל ירי. צמצום זה הושג בעזרת אוטומטיזציה של חלק מהפעולות. ביחד עם פתיחת בית הבליעה פלטה שן המפלט את התרמיל הישן החוצה. בנוסף, סגירת בית הבליעה ביצעה גם את פעולת הדריכה לאחור של הנוקר.

במקביל שופר גם מנגנון הנעילה הפרימיטיבי בעל בריח גלילי שהיה בשימוש ברובה מסוג דרייזה, כך שגם בו פחת מספר הפעולות הידניות הנדרשות לטעינה לפני כל ירי. במנגנון נעילה זה קיימים שני סוגים: מנגנון גלילי ישר, המצריך רק הזזה אחת של הבריח בכיוון ישר עם הקנה ומנגנון גלילי סובב, המצריך שתי הזזות, אחת בקו ישר עם הקנה ושנייה להטיית הבריח כלפי מעלה או מטה.

רובה רב-קני

משהתחמשו הצבאות ברובים עלה באופן מיידי הצורך בהגברת קצב הירי כדי להשיג עליונות בשדה-הקרב. עוד במאה ה-15, כאשר משך זמן הטעינה והירי של כדור בודד ארך זמן רב מאוד, נערכו ניסיונות להגדלת קצב הירי. אחת הדרכים להגדלת קצה הירי היא רובה בעל שני קנים, רובה דו-קני, או רובה בעל יותר משני קנים, רובה רב-קני.

דוגמה לרובה רב-קני הוא רובה מסוג נוֹקְס ווֹלִי (Nocks Wolley). רובה זה נבנה והיה בשימוש לזמן קצר בסוף המאה ה-18. הרובה היה מסוג מנעל חלמיש ובעל 7 קנים חלקים. הרובה נועד לשימוש בקרבות ימיים שם נדרש כוח אש מרוכז על חשבון הדיוק. הקנים היו יצוקים יחדיו, כאשר ישנו קנה מרכזי אחד ומסביבו בסידור מעגלי עוד שישה קנים נוספים. בקנה המרכזי וגם בשאר הקנים היה נקב שפנה לתא שהכיל את כמות אבק-השריפה המשני. מנגנון ההצתה מסוג חלמיש היה מצית את כמות אבק-השריפה המשני, וזה בתורו שולח ניצוצות לתוך כל קנה דרך הנקב שלו.

הירי מתבצע בו-זמנית (פחות או יותר) מכל שבעת הקנים. עקב כך כוח הרתע שנוצר בעת הירי הוא גדול מאוד ולא ניתן לשליטה. לכן בלתי אפשרי הוא להשאיר את הרובה מכוון למטרה בעת הירי, מה שהפך את הירי ממנו ללא מדויק עד כדי חוסר יעילות.

המחסנית

רעיון הרובה הרב-קני נזנח ובמקומו נדרש למצוא דרך אחרת להשגת קצב-אש גבוה.

במאה ה-18 כבר היה ברור שהמפתח להשגת קצב-אש גבוה טמון ברובה עם קנה אחד לו אספקה שוטפת ומהירה של תחמושת הנישאת בתוך הרובה עצמו. שני מנגנוני מחסניות פותחו במקביל. ברובה עם מחסנית קת נמצאו הכדורים בתוך הקת המעוצה ונדחפו אחד אחרי השני לתוך בית הבליעה בעזרת קפיץ לולייני. דוגמה לרובה זה הוא רובה מסוג סְפֵּנְסֶר (Spencer). ברובה עם מחסנית בקדמת המעצה היו הכדורים מאוחסנים לאורכו של המעצה הנמצא מתחת לקנה. גם כאן הם נדחפו אחד אחרי השני לתוך בית הבליעה בעזרת קפיץ לולייני. דוגמה לרובה מסוג זה הוא רובה מסוג הֶנְרִי (Henry).

רובה ההנרי הכיל חמישה-עשר כדורים במחסנית שלו. רובה זה אומץ על-ידי הינקים במלחמת האזרחים האמריקאית. בשל קיבולת המחסנית הגדולה שלו הוא זכה בפי הדרומיים, אויביהם, לכינוי "רובה היאנקים הארור שטוענים אותו ביום ראשון ויורים בו כל השבוע".

הוספת המחסניות הנמצאות בתוך חלקו הפנימי והמעוצה של הרובה הגבירו את קצב הירי, אך באופן מוגבל. את הרובה מסוג ספנסר ניתן היה לטעון רק בשבעה כדורים, ואת הרובה מסוג הנרי ניתן היה לטעון בחמישה-עשר כדורים. כשאזלה התחמושת שנטענה לתוך הרובה היה חייב הרובאי להתחיל בתהליך טעינה חדש של הכנסת כדורים לתוך המחסנית שברובה. הפסקה זו ביכולת הירי עלולה לעלות לו בחייו במהלך קרב לחימה.

הפתרון נמצא במחסנית הנצמדת לגוף הרובה ושניתן לנתקה מממנו ולחבר במקומה, תוך זמן קצר מאוד, מחסנית אחרת מלאה שהוכנה מראש.

את המחסנית החיצונית הראשונה המציא גֶ'ייְמְס פַּרִיס לִי (James Paris Lee) בשנת 1879. המחסנית הכילה רק חמישה כדורים שנדחפו מעלה, לתוך בית הבליעה, בעזרת תחתית קפיצית של המחסנית.

דריכה אוטומטית

בשנת 1888 פותח הרובה לִי-מֶטְפוֹרְד (Lee-Metford). אל הרובה לי-מטפורד ניתן להצמיד מחסנית של שמונה או עשרה כדורים. רובה זה היה בעל מנעל בריח עם דריכה אוטומטית. כלומר, הדריכה בוצעה כחלק מתהליך הטעינה שבוצע בעזרת הנעה ידנית של הבריח. לדגם זה היה אורך חיים קצר. רובה זה השתמש באבק-שריפה רגיל. בשנת 1895 הוא הוחלף בדגם לִי-אֶנְפִילְד (Lee-Enfield) המפורסם שניצל את יתרונו של אבק-השריפה נטול העשן, שהתגלה זמן קצר לפני-כן. כך נולדה סדרה שלמה של רובי לי-אנפילד שהחזיקה מעמד למשך יותר משישים שנים.

טעינה אוטומטית

על אף שתהליך הטעינה פושט באופן משמעותי לכדי פעולה אחת של הזזת בריח, עדיין ניתן היה לשפר אותו עוד יותר וכך להגדיל את קצב הירי. ההפעלה הידנית לא רק גזלה זמן אלא גם גרמה להסטת הקנה ואו העיניים מהמטרה. השיפור שנדרש הוא ביצוע אוטומטי של הנעת הבריח אחרי כל ירי, כך שכל תהליך הטעינה והדריכה יתבצעו ללא שום התערבות ידנית מצד הרובאי.

בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 פותחו שלוש שיטות עיקריות שונות לביצוע תהליך טעינה אוטומטי:

    1. ניצול רתיעת הקנה והבריח לאחור
    2. ניצול רתיעת התרמיל לאחור
    3. ניצול גז הפליטה

בראונינג איי-5

ג'וֹן בְּרָאוּנִינְג (John Browning) היה אחד מגדולי ממציאי כלי-הנשק ממוצא אמריקאי. בשנת 1898 הוא המציא את רובה-צייד מִטָעֵן הנקרא בראונינג אוטומטי-5 (Browning Automatic-5), או בקיצור בראונינג איי-5 (Browning A-5).

רובה-צייד זה היה הרובה הראשון שיישם את הרעיון לניצול הרתע מירי הקלע לצורך ביצוע הטעינה מחדש. בעת הירי נוצר רתע לאחור. הקנה והבריח חופשיים לנוע לאחור על גבי גוף הרובה, אך מוחזקים במקומם בעזרת קפיץ. בעת הירי כוח הרתע מניע את הקנה ואת הבריח לאחור, תוך כדי כיווץ הקפיץ. תנועה זו גורמת לדריכת הרובה. לאחר תנועתם המרבית יחד לאחור נפרד הקנה מהבריח ומתחיל לחזור למקומו בעזרת כוח הקפיץ שלו. הבריח נשאר מעוכב אחורנית, דרך חלון המרווח שנוצר נפלט החוצה התרמיל המשומש. מחסנית צינור קפיצית ממוקמת מתחת לקנה ובה ניתן לאחסן עד ארבעה כדורים נוספים. מתוך המחסנית נגרף מעלה כדור חדש. הבריח מתחיל לנוע חזרה מכוח הקפיץ המכוּוץ שלו תוך שהוא מכניס את הכדור החדש לתוך בית הבליעה, ונועל חזרה את בית הבליעה. הרובה מוכן לירי נוסף.

בראונינג עבד בשותפות עסקית מצליחה עם ווינ'צסטר. בראונינג היה מקדיש עצמו לתכנון דגמי כלי-נשק חדשים, וווינצ'סטר היה קונה ממנו את הזכויות לייצרם ולשווקם. כך יכול היה בראונינג להקדיש את כל זמנו לניצול כושר ההמצאה שלו ולהימנע מהטורח שבפיקוח תהליכי הייצור במפעלי הנשק.

בראונינג זיהה את הרובה המִטָעֵן שלו, אותו כינה "ההצלחה הכי גדולה שלי" ובצדק, כבעל סיכוי לרווח גדול. הוא רצה לשנות את דרך ההסכמים שלו עם ווינצ'סטר עד כה ולקבל על רובה זה לא רק תמורה חד-פעמית, אלא גם תמורה ממכירת כל רובה. ווינצ'סטר סירב. בראונינג פנה ליצרן נשקים אחר, רמינגטון, אך לרוע המזל זמן קצר לפני מועד הפגישה עם נשיא החברה, הלה נפטר. בראונינג פנה אז לחברה בלגית (Fabrique Nationale d'Herstal) עמה כבר היו לו בעבר הסכמי ייצור על כלי-נשק אחרים, ודרכה יוצר רובה-הציידים המִטָעֵן הראשון בעולם.

הרובה יצא לשוק המסחרי בשנת 1902 והיה בייצור למשך מאה שלמה, עד שהופסק ייצורו בשנת 1998.

ווינצ'סטר 1905

אוֹלִיבֶר ווִינְצֶ'סְטֶר (Oliver Winchester) היה ממציא ויצרן כלי-נשק אמריקאי. במחצית השנייה של המאה ה-19 הוא כבר המציא ובנה מספר דגמי רובים בעלי מנגנוני טעינה ידניים שונים. בשנת 1905 יצא הדגם הראשון שלו עם טעינה המתבצעת אוטומטית ולא ידנית. היה זה רובה מדגם ווינצ'סטר 1905. לביצוע הטעינה ניצל ווינצ'סטר את כוח הרתיעה של התרמיל לאחור בעת פיצוץ אבק-השריפה שבו.

ווינצ'סטר 1905

בעת פיצוץ אבק-השריפה הקליע נע ושועט קדימה עם התפשטות הגזים שנפלטו. במקביל נוצר כוח רתע נגדי הדוחף את התרמיל לאחור. במנגנון הטעינה האוטומטית המנצל תכונה זו דוחף התרמיל את הבריח אחורנית. הבריח נע לאחור תוך שהוא חושף את בית הבליעה ומאפשר לתרמיל המשומש לצאת החוצה. הבריח נע לאחור תוך שהוא מכווץ קפיץ. בנקודה כלשהי, לאחר שהתרמיל המשומש נפלט נפסק גם הכוח המניע את הבריח לאחור. הבריח מאבד ממהירותו עד שנעצר בהשפעת הכוח הנגדי של הקפיץ שהתכווץ. כעת, הקפיץ, שאגר את האנרגיה הקינטית של תנועת הבריח לאחור, משתחרר תוך שהוא מניע את הבריח קדימה בחזרה למקומו. הבריח גורף עמו תרמיל חדש עם קליע שנדחף לתוך בית הבליעה ממערכת ההזנה (מחסנית ברובה).

רובה זה פתח דלת לרובים מִטָעַנִים נוספים. הוא היה בשימוש למשך כשני עשורים עד שהפך למיושן והוחלף בדגמים חדישים ומתקדמים.

אם-1 גרנד

ניצול גז הפליטה לביצוע תהליך טעינה אוטומטי ואף ירי אוטומטי כבר יושם בהצלחה במקלע ובתת-מקלע. הרעיון הוא פשוט. חלק מהגז הנפלט אפשר לתעל אחורנית ולנצלו כדי להניע בוכנה שתפעיל את הבריח שקודם הופעל ידנית. מנגנון זה יושם בהצלחה ברובה האוטומטי של בראוזינג משנת 1918 (M1918 Browning Automatic Rifle), שהנו מקלע ולא רובה כפי ששמו מרמז. הרצון להעביר את יכולת הטעינה האוטומטית מהמקלע לרובה הוליד במדינות שונות דגמי רובים המיישמים שיטה זו, אך אלו היו לא מספיק אמינים. כך היה המצב עד להופעתו של הרובה אֶם-1 גָרָנְד (M-1 Garand) האמריקאי בתחילת שנות השלושים של המאה העשרים.

ג'וֹן גָרָנְד (John Garand), אמריקאי ממוצא קנדי, החליט לפתח רובה מִטָעֵן לאחר תום מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1930 הוא סיים, לאחר עבודה של עשור, דגם של רובה חדש. בשנת 1936, לאחר שהרובה נבחן, הוא אומץ על-ידי הצבא האמריקאי. בשנת 1939 יצא דגם משופר של הרובה שהגדיל את אמינות השימוש בו.

האם-1 גרנד ביצע טעינה אוטומטית אחרי כל ירי באופן הבא. נקב קטן בתחתית קצה הקנה, ליד פתח הלוע, קלט חלק קטן מהגזים הנפלטים. הגזים שעברו את הנקב נכנסו לתוך צינור שהוצמד מתחת לקנה. הגזים מניעים בוכנה המפעילה את הבריח ואת כל מנגנון הטעינה.


מראה כללי | תרשים

אם-1 גרנד

במלחמת-העולם השנייה יוצר רובה זה בכמויות גדולות והוא הפך להיות הרובה הנפוץ ביותר בשדות-הקרב הרבים. לאם-1 גרנד יצא שם כרובה אמין ויעיל. לאחר המלחמה הנשק ורישיונות לייצר אותו יוצאו למדינות נוספות. האם-1 גרנד שימש את האמריקאים גם במלחמת קוריאה. הוא המשיך להיות בשימוש, לפני הוצאתו לגמרי משירות, גם במלחמת וויטנאם, לצד רובה-הסער, ה- M-16, שהחליף אותו.

סיכום

מנגנוני הטעינה האוטומטית השונים החלו להתפשט ולהופיע בדגמי רובים שונים. למשל, במשפחת רובי לי-אנפילד הענפה שכללה מספר רב של רובים בעלי מגנוני בריח ידניים שונים החלו להופיע בתחילת המאה העשרים גם דגמים מִטָעַנִים.

לי-אנפילד

הרובה המִטָעֵן אפשר להגדיל את קצב הירי וגם לשמור כל הזמן את העיניים ואת קנה הרובה נעולים על המטרה. כל מה שנדרש מהרובאי לבצע באופן ידני הוא לחיצה על ההדק כל פעם שברצונו לירות (כל עוד יש כדורים במחסנית). כל לחיצה על ההדק תגרום לפעולת הנקירה הנדרשת לביצוע הירי. זהו ירי הנקרא ירי חצי-אוטומטי. בירי אוטומטי (מלא) גם פעולת הנקירה מתבצעת באופן אוטומטי וכל מה שנדרש מהרובאי הוא רק להמשיך ולהחזיק את ההדק לחוץ. כך ניתן להשיג מהרובה את קצב האש המרבי ביותר.

לקריאה על כלי-ירייה בעלי פעולת ירי אוטומטי ניתן לקרוא בפרקים הדנים בהמצאת רובה-הסער, המצאת המקלע והמצאת התת-מקלע.

להלן טבלה המסכמת את תכונותיהן של שלושת דגמי הרובים המטענים שהוזכרו קודם:

שנת כניסה לשירות	שם הרובה	ארץ ייצור	מנגנון טעינה	משקל [ק"ג]	מספר כדורים במחסנית
1902	בראונינג איי-5	ארה"ב	רתע קנה ובריח לאחור	3.6	3 / 5
1905	ווינצ'סטר	ארה"ב	רתע תרמיל לאחור	3.6	5 / 10
1936	אם-1 גרנד	ארה"ב	גזים	4.4	8





[ עמוד ראשי - המצאות | מתמטיקה קדומה | מספרים אי-רציונליים | משפט פיתגורס | גיאומטריה אוקלידית | אלגברה | התפתחות הסְפַרוֹת | משוואות קוביות וקווארדיות | מספרים מורכבים | לוגריתם | חשבון דיפרנציאלי ואינטגראלי | עיקרון הציפה | זכוכית מגדלת | משקפיים | מיקרוסקופ | טלסקופ | חוק סְנֵל | חוק בויל | חוקי התנועה | עיקרון ברנולי | שלושת חוקי התרמודינמיקה | טבלה מחזורית | מדידת מהירות האור | כוח לורנץ | קרינת רנטגן | טרנספורמצית לורנץ | תורת היחסות הפרטית | גילוי האטום | תורת היחסות הכללית | חשמל | חוק קולון | חוק אוהם | חוקי קירכהוף | נורת להט | מנוע קיטור | מנפה כותנה | מצלמה | מקרר | מזגן | מחשב | מכבש דפוס | כתב ברייל | טלגרף | טלפון | רדיו | טלוויזיה | כדור פורח | מצנח | רכבת | אופניים | מכונית | אווירון מדחף | מטוס סילון | אבק שריפה | תותח | רובה מוסקט | מרגמה | אקדח | מוקש | מקלע | רובה-מטען | הוביצר | תת-מקלע | רימון-יד | טנק | רובה-סער | פצצת אטום | תורת האבולוציה | פסטור | תיאוריית התורשה | פניצילין ]