מרד בר-כוכבא

לאחר דיכוי המרד הגדול הגיעו הרומאים למסקנה כי על מנת למנוע הישנות מרידות נוספות עליהם להחליש את כוחם של היהודים בארץ-ישראל. כדי להחליש את כוח אחיזתם ואת כוח התארגנותם בה הוחלט להגדיר את ארץ-ישראל כפרובינציה בפני עצמה בשם "יודיאה", ולחזק בה את יישוביהם של הלא יהודים. כך חוזקה עיר השומרונים שבשומרון שכונתה נאפוליס (עיר חדשה), זו שכם של היום הנקראת נַבּוֹלִיס בפי תושביה הערבים. גם יפו חודשה כעיר רומית בשם פלאוויה יופה, והעיר קיסרי הוגדלה והועלתה במעמדה. בנוסף נסללו כבישים מקו החוף אל ירושלים על מנת שניתן יהיה להחיש את הצבא הרומי במהירות במקרה של מרד. לאורך הכביש הוקמו שני מחנות רומיים, האחד באמאוס והשני בסביבות מוצא של היום.

חורבנו של בית המקדש וחורבנה של ירושלים לא שברו את רוחו של העם היהודי. המרכז הרוחני עבר לעיר יבנה, שם הוקמה הסנהדרין בראשותו של רבי יוחנן בן זכאי. אך החיים היהודיים התנהלו בצל גזירות והשפלות מצד השלטון הרומי ותחת עומס כלכלי של מס מיוחד של שתי דראכמות, שהוטל על היהודים בלבד וכונה "מס יהודי". השטנה והאיבה אל השלטון הרומי רק התחזקה לאחר ביקורו של הקיסר אדריאנוס. הלה ביקר בשנת 129 לספירה בארץ-ישראל ובהגיעו לירושלים הכבושה וההרוסה החליט בו במקום לבנות על חורבותיה הקדושים עיר רומית חדשה, איליה קפיטולינה. הודעתו זו ניפצה את תקוותיהם של מי מהיהודים שקיוו כי בעת ביקורו במקום יתיר את בניית העיר מחדש כעיר יהודית, ועוררה זעם רב בקרב הישוב היהודי כולו. ההחלטה לצאת פעם נוספת בהתקוממות לוחמנית כנגד השלטון הרומי לא אחרה לבוא.

החלטה זו הייתה נתונה ככל הנראה בידיו של המנהיג הרוחני של הדור, רבי עקיבא. הלה בחר בשמעון בר-כוסיבא כמנהיג הצבאי של המרד. תוך שהוא מסתמך על הפסוק מתוך פרשת בלק (בלק הוא מלך מואב) המנבא את הצלחתו של שבט מישראל להכות את מואב:

"אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב דרך כוכב מיעקב
וקם שבט מישראל ומחץ פאתי מואב
וקרקר כל-בני-שת" (במדבר כד, יז)

כדי להעצים את משיחיותו של המנהיג הצבאי של המרד שונה שמו מבר-כוסיבא לבר-כוכבא. מוצא משפחתו אף נקשר גם לבית דוד וגם לבית החשמונאים. ההכנות למרד נמשכו בסתר במשך מספר שנים. כחלק מהלקחים מניסיון המרד הכושל הראשון נגד הרומאים הושקע מאמץ רב בהתארגנות לפני פרוץ המרד. במהלך שנות ההכנה נחפרו מנהרות תת קרקעיות רבות שקישרו בין מוצבים צבאיים שונים, כלי נשק רבים נאספו ואף יוצרו בארץ.

המרד פרץ באביב של שנת 132 לספירה ברחבי יהודה. תוך מספר חודשים, ירושלים שהייתה עד אז בשליטה רומאית מלאה פונתה משלטון רומי ועברה לידי שלטון יהודי. הצלחה זו נטעה תקווה רבה בלב המורדים. אך ברור היה כי תגובה קשה מצד השלטון הרומאי צפויה להגיע. הצבא היהודי המורד התבסס בשיפולי הרי יהודה והתכונן לבואם של לגיונות הצבא הרומאיים שלא אחרו לבוא. הטקטיקה הצבאית בה נהג בר-כוכבא בהצלחה הייתה משולבת ממתקפה מתוך עמדות קבועות לצד התקפות פתע. תחילה נחלו הכוחות המורדים הצלחות ואף עלה בידם להשמיד לגיון רומאי שלם. או אז נזעק אדריאנוס בעצמו לפקח על ניהול המערכה הצבאית. אט אט החל הצבא הרומי לסגור על שטחם של המורדים ביהודה ולצמצם את שטחם. ירושלים נכבשה ככל הנראה באביב של שנת 134, כשנתיים לאחר פרוץ המרד. ההתנגדות היהודית האחרונה הייתה במבצר שבבית-תר וגם זו דוכא עד אמצע שנת 135. במקורות אחרים מוזכר שמו של בר-כוסיבא, מנהיגו הצבאי של המרד, כבר-כוזיבא, בשל האכזבה הרבה מכישלונו.

לאחר דיכוי המרד הממושך נקטו הרומאים ביד קשה כלפי השלטון היהודי בארץ-ישראל. ישובים רבים נהרסו ונחרבו והערכה היא כי למעלה מחמש-מאות אלף יהודים נטבחו. לראשונה מאז גלות בבל לא היה רוב יהודי בארץ-ישראל. בדרום התרכזו הישובים היהודיים בעיקר לאורך החוף הדרומי. בצפון, בגליל, נפגע הישוב היהודי במידה פחותה מאוד. עובדה זו מחזקת את ההשערה כי הישוב היהודי שבגליל לא השתתף כלל במרד או דוכא מייד בתחילתו. מרכז כובד הישוב היהודי עבר אם כן לגליל וסבב בעיקר את שתי הערים: טבריה וציפורי.

כחלק מהרצון לקעקע את צביונה היהודי של הארץ הוטלו בה גזירות איסור רבות כנגד הדת היהודית. גזירות אלו ידועות כגזירות אדריאנוס והן כללו איסור על עריכת ברית מילה, איסור על שמירת שבת ועריכת חגי ישראל, איסור למידת תורה ואיסור הסמכת מנהיגי דת חדשים.

דווקא לאחר המרד השני, ואולי במידת מה בעקבותיו, החלה בשנים הבאות התקרבות בין השלטון הרומי לבין הישוב היהודי בארץ. התקרבות זו נבעה ככל הנראה מהערכת כבוד כלפי העם היהודי שבתקופה קצרה ניסה פעמיים למרוד בשלטון הרומי ונחל לו אבדות רבות. ההתקרבות קשורה גם בעובדת קיומו של ישוב יהודי בבבל, בגבולה המזרחי של האימפריה הרומית. כדי לשמור על שקט באזור זה נאלצו הרומאים להתחשב גם באינטרסים של הישוב היהודי שסמוך לגבולם זה. בנוסף, החלה התוודעות מצידם של קיסרי רומא כלפי דתות האזור. פתיחותם לקבל וללמוד את הדתות המונותיאיסטיות גרמה להם להעריך מחדש את הדת היהודית ואת מנהגיה.

ההתקרבות בין השלטון הרומי לישוב היהודי חלה בהדרגתיות על פני מספר עשורים ושיאה הוא בתקופת שלטונו של הקיסר הרומי מרקוס אורליוס אנטונינוס, המכונה קאראקלה. קיסר זה מזוהה על דעת רבים עם קיסר אנטונינוס שהיה לפי המקורות ידידו של רבי יהודה הנשיא.

[ חזרה לראש העמוד ]

[ עמוד הבית | אודות | זכויות יוצרים | מפת האתר ]