החשמונאים

הגזירה על איסור קיום הדת היהודית לוותה גם בעונש כבד שדינו מוות למי שמפר אותה. הגזירות שהנהיג המשטר הסלוויקי בארץ-ישראל כנגד היהודים התקבלו באופן שונה בחלקי העם השונים. המתייוונים בקרב היהודים קיבלו את הגזירות בברכה, תושבי ירושלים קיבלו את הגזירות בלית ברירה אך רובם נשארו בעיר, מקצתם עברו לאזורי הכפר שם רובם המוחלט של היהודים התנגד לגזירות בכל תוקף. המתנגדים לגזירות חיו חיי סתר כפולים או שפרשו לישובים מרוחקים במדבר על מנת שיוכלו לקיים את אורח חייהם הדתי באין מפריע.

סיפורו של המרד מתחיל ככל הנראה כשנה לאחר גזירת הגזירות בדמותו של מתיתיהו, אשר שימש ככהן בירושלים. מתיתיהו הוא אבי משפחת החשמונאים שעתידה להקים ממלכה יהודית עצמאית בארץ-ישראל. מקור אפשרי של השם חשמונאי הוא מהעיר חָשְמוֹן, עיר מוצאו של משפחתו של מתיתיהו לפני שזו עברה לגור במודיעין. מקור אפשרי אחר לשם הוא משמו הפרטי של סבו של מתיתיהו. עם גזירת הגזירות חזר מתיתיהו לכפר הולדתו, מודיעין, מתוך כוונה להמשיך שם באורח החיים הדתי. מסופר כי כאשר הגיעו היוונים לערוך בכפר טקס העלאת קרבן לאלילים דקר מתיתיהו למוות את אחד היהודים שהסכים להשתתף בטקס זה, גם דקר את הפקיד היווני שנשלח לכפר ואף ניתץ את המזבח. מתיתיהו ארגן קבוצת לוחמים בשם "החסידים" שהחלה בהתארגנות לקראת קרב גרילה עם כוחות הצבא של הסלוויקים. בקרבות גרילה אלו מתו רבים מהלוחמים, שהיו שומרי דת אדוקים, מכיוון שסרבו לאחוז בנשק ולהילחם ביום שבת המקודש. פסק הלכה מיוחד שקבע מתיתיהו לצורך המאבק ביוונים היה ההיתר להילחם בשבת. היתר ששריר וקיים עד היום.

ההזדמנות להתעמת עם היוונים לא אחרה לבוא. כוח צבאי יווני שניסה לפרוץ את דרכו לירושלים הותקף על ידי החסידים והובס. כוח שני נשלח לאזור בראשותו של הנציג הסלווקי של סוריה. גם כוח זה הובס בקרב במעלה בית חורון. כעת לא נותרה ברירה לשלטון הסלווקי אלא להתייחס יותר ברצינות למרד שפרץ ביהודה. שני כוחות צבאיים גדולים נשלחו לדכא את המרד, האחד בראשותו של נִיקָנוֹר והשני בראשותו של גוֹרְגִיאַס. את הכוח של ניקנור הפתיעו המורדים היהודיים, הלוא הם המקבים, במחנם שהיה באמאוס.

מקור השם מקבים אינו ידוע בוודאות ומאחוריו עומדים מספר השערות שונות. השערה אחת היא שהמילה מקבת, שמשמעותה פטיש, מתארת את כוחו של יהודה המקבי, בנו של מתיתיהו ומנהיג שאר אחיו במרד נגד היוונים. לפי השערה אחרת הכינוי מקבי שניתן ליהודה הוא שיבוש יווני למילה מצביא (ביוונית מרבים לשבש בין העיצור צ לעיצור ק, כמו בשמות ציצרו וקיקרו). מהכינוי מקבי נולד, ככל הנראה, הכינוי הנפוץ יותר – מכבי. לכינוי זה ניתן גם הפירוש של ראשי תיבות של הפסוק: "מי כמוך באלים יהוה".

הקרב שנערך באמאוס כבר לא היה קרב גרילה אלא קרב בין שני כוחות צבאיים שקולים. מספר הלוחמים היוונים היה כמובן רב יותר ממספר הלוחמים היהודים וציודם הצבאי היה רב יותר ואיכותי יותר, אך מבחינת ההתארגנות, האסטרטגיה ותורת הלחימה היה כבר שוויון בין שני הכוחות הלוחמים. גורם ההפתעה שעמד לצידם של המכבים הביא לניצחונם המזהיר בקרב זה.

כעת נותר רק הכוח בהנהגתו של גורגיאס. אך כוח זה משראה את תבוסת הכוח של ניקנור התפזר וסב על עקבותיו.

כוח צבאי חדש גויס על-ידי לִיסִיאַס, מחליפו של אנטיוכוס. הפעם נהגתה תוכנית חדשה לפיה יעלה הכוח לירושלים מכיוון דרום, דרך אזור הנמצא בשליטת האדומים. כך קיווה ליסיאס כי את רוב הדרך העולה לירושלים יעשה צבאו באזור הנמצא עדיין בשליטה של המשטר הסלוויקי. הקרב שנערך מדרום לירושלים, ליד הישוב בית צור, לא הסתיים במפלת אחד משני הצדדים הלוחמים. אך די היה בתוצאה זו בכדי להיחשב כניצחון של המכבים וככישלונם של הסלוויקים במערכה הצבאית נגדם. השלטון הסלוויקי, שבינתיים התחלף, נאלץ להיכנע למכבים ולהורות על ביטול כל הגזירות הדתיות כנגד היהודים. המכבים פנו צפונה לירושלים, שחררו אותה מכל סממן שלטון הלניסטי וטיהרו את בית המקדש מטומאתו בכה בכסלו 164 לפנה"ס.

נס פך השמן שהספיק לשמונה ימי חנוכת המקדש נחוג עד היום כחג החנוכה. ומשחק הסביבונים נחוג לזכר הגזירה של ביטול לימוד תורה. התלמידים שלמדו בסתר דברי תורה הציגו משחקי סביבונים כשנערכו ביקורות פתע של משגיחי המשטר היווני. אין ספק שהמרד והצלחתו הצילו את העם היהודי מחורבן נוסף, הפעם חורבן של שמד רוחני.

הניצחון הצבאי על הסלוויקים עורר את היהודים לפעול גם מחוץ ליהודה כדי להגן על היהודים שישבו באזורים אחרים בארץ ושסבלו מרדיפות שכניהם הנוכריים. פעילות זו גרמה לחשש בקרב השלטון הסלוויקי, שמא תתרחב פעילותם של המכבים לכדי מרד של ממש שיביא להתפוררות הממלכה הסלוויקית כולה. כוח צבאי חדש אורגן על-ידי ליסיאס ועשה את דרכו לירושלים. הפעם היה מוכן ליסיאס לקראת אסטרטגיות הלחימה של המכבים והתנהל נגדם בצורה מוצלחת. מחנה המכבים סבל תבוסה קשה ומנהיגם, יהודה המכבי, נאלץ לברוח עם שארית כוחותיו. נראה היה כי הדרך לירושלים פנויה לגמרי לכוח הסלוויקי וכי היא עתידה ליפול שוב.

מרד פנימי שפרץ באנטיוכיה אילץ את ליסיאס להסיג מייד את כוחותיו ולנוע חזרה צפונה. כך ניצלה ירושלים מכיבוש וודאי נוסף. הסכם שלום חדש נחתם בין המכבים ובין הסלוויקים המתיר שוב את הפולחן הדתי היהודי. אך המשטר והארגון המדיני נותר בידיהם של המקורבים לשלטון הסלוויקי – המתייוונים.

בשנת 162 לפנה"ס עלה לשלטון ממלכת הסלוויקים דֶמִיטְרִיוּס הראשון. הלה שאף לדכא את היהודים בארץ כדי להחזיר את יציבות בטחון שלטונו באזור. ירושלים נכבשה בידי כוח סלוויקי וחלק מהגזירות הדתיות הוחזרו בה. ניקנור נשלח בראש כוח צבאי על מנת לשאת ולתת עם המורדים היהודיים שחנו מחוץ לעיר. המשא ומתן נכשל וקרב נערך בין שני הצבאות. גם הפעם נחל הכוח של ניקנור תבוסה קשה והוא אף מת בקרב. המכבים חזרו לשלוט בירושלים אחרי ניצחון צבאי זה.

דמיטריוס שלח כוח צבאי נוסף שהפעם עלה לירושלים מכיוון דרך מדבר יהודה. בקרב זה נחלו המכבים תבוסה ומנהיגם, יהודה המכבי, נפל בקרב. ירושלים נכבשה אך הגזירות הדתיות לא חודשו בה. לאחר נפילתו של יהודה המכבי המשיכו אחיו, יונתן ושמעון, בהנהגת הכוח הצבאי היהודי. תחילה הנהיג את הכוח יונתן אשר תוך ניצול מאבק פנימי בתוך הממלכה הסלוויקית ובגיבויה של ממלכת בית תלמי הצליח להשיג שליטה ולכבוש ערים נוספות כמו גזר ועקרון. לאחר מותו המשיך שמעון את דרכו והרחיב את תחומי הממלכה היהודית החדשה למישור החוף וכבש את יפו.

בנו של שמעון, יוחנן הורקנוס, עלה לשלטון לאחר מות אביו. זמן קצר לאחר עלייתו לשלטון נערך ניסיון סלווקי אחרון לכבוש את ירושלים. המצור הממושך הכניע את תושבי העיר והסכם חדש נחתם בין השלטון היהודי לבין הסלווקים. במסגרת הסכם זה נקבע גובה המיסים שישולם לממלכה הסלוויקית.

בשנת 129 לפנה"ס נפל בקרב אנטיוכוס סִידֶטְס. נפילתו מסמנת את קץ הממלכה הסלוויקית. יוחנן הורקנוס ניצל את ימיה האחרונים של הממלכה הסלוויקית והרחיב את תחומי הממלכה היהודית החדשה על חשבונה. יוחנן ראה בחזונו את הקמתה של הממלכה החשמונאית על כל שטחי ארץ-ישראל ופעל להגשמת חזון זה. מדרום הוא כבש את אדומיאה ואילץ את האדומים להתגייר. כדוגמה ניתן לציין את הישוב בית גוברין שכל תושביו אולצו להתגייר בכוח כדי שיוכלו להישאר במקומם. בצפון הוא כבש את השומרון והרס את מקדש השומרונים שבהר גריזים. במזרח הוא כבש וסיפח את השטחים שמעבר לירדן המיושבים ביהודים. במערב הוא כבש את ערי החוף יבנה ואשדוד. בנוסף לכיבושים הצבאיים ולהרחבת הממלכה גיאוגרפית פעל יוחנן גם לעצמאות מדינית.

בנו של יוחנן, יהודה אריסטובולוס, ירש אותו לאחר מותו בשנת 104 לפנה"ס. כהונתו הייתה קצרה ונמשכה רק כשנה עד למותו. בתקופת כהונה קצרה זו הוא הספיק רק להרחיב את גבול הממלכה צפונה עד לדרום לבנון ולאלץ את תושביה להתגייר. אחרי מותו של אריסטובולוס, ירש אותו אחיו, אלכסנדר ינאי.

תקופת שלטונו של אלכסנדר ינאי הייתה סוערת למדי מבחינה מדינית. ראשית הייתה קיימת ברית בין מצרים לבין ממלכת יהודה. ברית זו נשענה על פעילותם של יהודי מצריים במנגנוני השלטון שם. בברית זו הייתה שותפה גם עיר החוף אשקלון אשר היה לה מעמד עצמאי מיוחד באותה תקופה. כנגד ברית זו התאגדו אויביה של ממלכת החשמונאים – סוריה בצפון, הנבטים בדרום ושאר ערי החוף למעט אשקלון במערב בברית משלהם. בנוסף לבריתות אלו שלט באי קפריסין, תלמי לָאתִירוּס, בנה של קליאופטרה מלכת מצרים, והלה היה מסוכסך עם אלכסנדר ינאי.

לכן, כאשר ניסה אלכסנדר ינאי לכבוש את עיר החוף עכו, פנתה זו לתלמי לעזרה, אז שיגר תלמי כוח צבאי לחוף הסמוך לחיפה. שני הצדדים הגיעו להסכם לפיו המצור על עכו יוסר ובתמורה יקבל ינאי את הערים צור ומגדל שרשון (הלוא היא קיסריה).

למרות ההסכם התלונן ינאי על תלמי באוזני אמו, קליאופטרה. כששמע על כך תלמי הוא רגז מאוד והניע את הכוח הצבאי שעמד ברשותו לתוך הגליל ופלש ליהודה. רק בהוראת אמו נפסק מסע צבאי זה ותלמי עזב את הארץ.

לפני מותו מסר ינאי את השליטה לידיה של אשתו, שלומציון. זו שלטה בארץ עד למותה בשנת 67 לפנה"ס. מלחמת ירושה פרצה בין שני בניה, הוֹרְקָנוּס וארִיסְטוֹבּוֹלוֹס. הריב בין השניים לא הוכרע צבאית. כדי לפתור את סכסוך השליטה בין שני האחים הם פנו לקיסר הרומי פּומְפִּיוּס שכבר כבש את סוריה ועמד בגבולה של ארץ-ישראל.

[ חזרה לראש העמוד ]

[ עמוד הבית | אודות | זכויות יוצרים | מפת האתר ]