הממלכה הצלבנית

לרגע נדמה היה כי שוב עתידה הארץ לשמש כשדה קרב בין ממלכה צפונית, הפעם בראשותם של הסלג'וקים, כנגד ממלכה דרומית - הממלכה המצרית. אך אחיזתם של הסלגו'קים בארץ הייתה רופפת ביותר. מסע הצלב הראשון שיצא מאירופה (בעיקר מצרפת) על מנת להציל את המקומות הקדושים בארץ לדת הנוצרית מידיהם של המוסלמים יצא לדרך בשלהי המאה ה-11. הכוחות הנוצריים שהגיעו לארץ מצפון דחקו והביסו את הסלג'וקים בקלות יתירה ומחקו אותם ממפת ארץ-ישראל וסוריה. מנגד, המצרים, תחת שלטון בית פאטמה, הצליחו לכבוש את דרום הארץ ובכללה את ירושלים. המצרים הציעו לצלבנים לחלק את הארץ ביניהם, כשירושלים נשארת בתחומם. הצלבנים דחו כמובן הצעה זו על הסף. שלטונם של המצרים בירושלים ארך שנה אחת בלבד עד שהגיעו הצלבנים לחומות העיר והחלו לצור עליה. תושביה היהודיים כרתו ברית עם המצרים המוסלמים ונלחמו יחד כנגד הפולשים הנוצריים, אך לשווא. העיר נכבשה בידי הכוחות הצלבניים וטבח גדול נערך בתושביה היהודיים והמוסלמיים.

בשנת 1100 הוקמה הממלכה הצלבנית בפנים הארץ ובשנותיה הראשונות היא מיהרה לכבוש לעצמה שטחים נוספים. תוך עשור נפלה הארץ כולה לידיהם של הצלבנים, למעט אזור הדרום, מישור החוף הדרומי ובפרט העיר אשקלון שנשארו תחת שלטון מצרי. הייתה זו הפעם היחידה (יחד עם הממלכה הצלבנית השנייה) מאז חורבן בית שני ומרד בר-כוכבא ועד להקמת מדינת ישראל, שבה הוקמה בארץ-ישראל ישות ממלכתית נפרדת שבירתה ירושלים. ממלכה זו זכתה למספר שמות בהם: "ממלכת ירושלים", "ממלכת דויד" ואף בשם "ישראל".

בערים בהם התנגדו היהודים לצד המוסלמים לכיבוש הצלבני נערך בהם טבח. במוסלמים טבחו הצלבנים בכמעט כל הערים שכבשו מידיהם אם לא בכולן. רק הישוב הערבי הכפרי נשאר שריר וקיים שכן הוא סיפק את המזון והמיסים לאדוני הארץ החדשים.

הארץ חולקה לנסיכויות קטנות ולאחוזות שניתנו לאנשים רמי מעלה. זהו משטר פיאודלי שאומץ לארץ מאירופה של ימי הביניים. כדי להבטיח את הקיום הביטחוני בארץ וכדי לאפשר מעבר של עולי רגל נוצריים בתוכה אל המקומות הקדושים קמו בה מסדרי אבירים שונים. נציין שניים מבין המפורסמים שבהם, המסדר ההוספיטלרי והמסדר הטמפלרי. הצורך הביטחוני הביא לכך שהצלבנים בנו בארץ מבצרים ומצודות רבות. חלקם הוקמו לאורך גבולותיה ושעריה של הארץ ממזרח, כמו מבצר כוכב הירדן שבקצה עמק יזרעאל וסמוך לגשר על הירדן. חלקם הוקמו בערי החוף שהיו העוגן הראשי וקו החיים לקיומם של הצלבנים בארץ. בלי ערי חוף אלו ונמלי הים שבהם לא יכול היה הישוב הצלבני להבטיח את קיומו. דרך נמלים אלו הגיעו אספקה, אנשים, לוחמים ועוד. בין ערי החוף המבוצרים ניתן להזכיר את עכו, עתלית, קיסריה ויפו. גם ישובי פנים הארץ זכו למצודות משל עצמם שהגנו עליהם. בין מצודות אלו ניתן להזכיר את מבצר יחיעם, מבצר המונפורט ועוד. חלק אחר של המבצרים הוקם לאורך הדרך הראשית שקישרה את ערי החוף קיסרי ויפו עם ירושלים, בין מבצרים אלו ניתן למנות את המבצר של מעיין חמד ומצודת הקסטל. נדגיש שהוזכרו כאן רק מעט מבין המבצרים והמצודות שהקימו הצלבנים בארץ להגנת הישובים ולהבטחת קיום שלטונם.

סופה של הממלכה הצלבנית הגיעה בשנת 1187 כאשר השליט המצרי-סורי האגדי, צלאח א-דין יצא לכיבוש ארץ-ישראל. בקרב חיטין הוכרע הכוח הצלבני הגדול שנאסף מולו ומניצחון בקרב חשוב זה החלו ערי הארץ הצלבניות נופלות לידיו. עם כיבושה של ירושלים הכריז צלאח א-דין על היתר עלייה וישוב של היהודים בה, כהתרסה כנגד העולם הנוצרי שאסר על היהודים לגור בה. גלי עלייה של יהודים מצפון אפריקה ומאירופה הביאו מתיישבים יהודיים חדשים בעיקר לירושלים. כך נתחזק במעט הישוב היהודי בארץ בכלל ובירושלים בפרט בעשורים הקרובים. לא היה צורך בהכרזה זו כדי לזעזע את העולם הנוצרי. עצם נפילתה של ירושלים הקדושה לידיים מוסלמיות הכתה את העולם הנוצרי בהלם ותדהמה. בעולם הערבי מוסלמי התקבלה הידיעה כמובן בקריאות שמחה גדולה.

מסע צלב שלישי לשחרור הארץ יצא מאירופה בהנהגתו של ריצ'ארד לב הארי ושל המלך הצרפתי פיליפ. לאחר מאבק ממושך עלה בידם לכבוש את עיר החוף, עכו. מכאן נפתחה דרכם דרומה ולפנים הארץ. מטרתם הייתה בראש ובראשונה שחרורה של ירושלים. אך למרות שהטילו מצור ממושך על העיר לא עלה בידם לכבשה.

בלית ברירה נחתם הסכם שלום בין שני הצדדים הלוחמים שהבטיח את גישתם של עולי הרגל הצליינים אל המקומות הקדושים שבעיר. העיר עצמה נשארה תחת שלטון מוסלמי. ארץ-ישראל חולקה בין ממלכה צלבנית קטנה ובין ממלכה איובית. הממלכה צלבנית החדשה השתרעה בעיקר על שטחי מישור החוף הצפוני. הממלכה האיובית, שנשלטה בידי צלאח א-דין ויורשיו, השתרעה בעיקר על חלקיה הפנימיים של הארץ. החשש מתוקפנות צלבנית הביא להקמת ביצורים בממלכה האיובית כדוגמת מבצר קלעת נמרוד שלמרגלות החרמון.

חששם של האיובים אכן התאמת עם מסע צלב נוסף בהנהגתו של פרידריך השני בשנת 1228. במסע צלב זה הורחבה הממלכה הצלבנית לפנים הארץ וכללה גם את ירושלים (למעט הר הבית שנשאר תחת שלטון מוסלמי). אך גם ממלכה זו לא שרדה לאורך זמן רב.

כוחות צבא מונגוליים פלשו לסוריה ומשם הדרימו לארץ-ישראל. השליט הממלוכי בייברס עלה ממצרים ופגשם בקרב שנערך בשנת 1260 ליד עין-חרוד. המונגולים הובסו ונצחונו של בייברס סימן את תחילת הכיבוש הממלוכי את הארץ. בייברס עבר מבצר אחר מבצר ועיר אחר עיר וכבשם מידי הצלבנים. עם כיבוש העיר עכו, מעוזם האחרון של הצלבנים בארץ-ישראל בא הקץ על קיומה של ממלכת הצלבנים וזו לא קמה עוד.

בחן את עצמך...


[ פרהיסטוריה: התקופה הפאלאוליתית | התקופה המסוליתית | התקופה הנאוליתית | התקופה הכלכוליתית | תקופת הברונזה הקדומה | תקופת הברונזה התיכונה | תקופת הברונזה המאוחרת | מאבות האומה ועד להקמת הממלכה: תקופת האבות | תקופת ההתנחלות | תקופת השופטים | מלכות שאול | מלכות דוד | תקופת בית ראשון: מלכות שלמה | הממלכה המפולגת | חורבן בית ראשון | תקופת בית שני: ימי עזרא ונחמיה | התקופה ההלניסטית | החשמונאים | ממלכת הורדוס | תקופת הנציבות הרומית | חורבן בית שני | מרד בר-כוכבא | גלות ישראל: תקופת המשנה והתלמוד | השלטון הביזנטי | הכיבוש הפרסי | הכיבוש הערבי | הממלכה הצלבנית | שלטון הממלוכים ]