תקופת ההתנחלות

בני ישראל נמנעו מלהיכנס לארץ-ישראל בדרך הקצרה ביותר מארץ גושן, כי זו עברה דרך ארצם של הפלישתים. ניסיון שנערך לעלות לארץ מאזור ערד ובאר-שבע נחל כישלון חלוץ כאשר הם הוכו על-ידי מלך ערד. בלית ברירה נאלצו בני ישראל לצאת במסע איגוף ולהיכנס לארץ מעבר הירדן המזרחי.

למסע זה אנחנו מוצאים שני תיאורים בספר במדבר. תיאור אחד מובא בפרק לג ותיאור שני מובא בפרקים כ-כא. שני התיאורים שונים אחד מהשני. לפי התיאור הראשון (המופיע שני במקרא, פרק ל) המסע עבר בצפון הנגב, סבב את ים המלח מדרום לו עד לצדו המזרחי, משם המשיך צפונה עד צפונית לים-המלח ומכאן חצו השבטים את הירדן ונכנסו לארץ. לפי התיאור האחר (המופיע ראשון במקרא, פרקים כ-כא) המסע עבר במסלול דרומי וארוך הרבה יותר. האיגוף הדרומי נבע מסירובו של מלך אדום כי בני ישראל יעברו בשטחו. סתירה זו בין שני התיאורים ניתן לפתור אם נניח כי הם אינם מתארים מאורע אחד בשתי גרסאות שונות, אלא מתארים שני מסעות נפרדים. ככל הנראה התיישבותם של בני ישראל בארץ-ישראל נערכה בשני שלבים שונים. בשלב הראשון הגיעו אל הארץ ארבעה שבטים: גד, אשר, דן ונפתלי. מסעם עבר דרך שטחים ריקים בעבר הירדן העתידים להיתפס על-ידי עמי אדום ומואב. מסעם של שאר השבטים עבר בדרך השניה המאגפת והארוכה יותר במועד מאוחר יותר כאשר עמי אדום ומואב הקימו את ממלכותיהם.

settlements_age_map הסבר זה נתמך על-ידי שני ממצאים ארכיאולוגיים. לפי החפירות הארכיאולוגיות שנערכו בעבר הירדן התגלתה העובדה כי עד לתקופה הנדונה של שנת 1250 לפנה"ס לא היו קיימים בה ישובי קבע. ישובי הקבע צצו והופיעו יחד ובמספרים גדולים, דבר המעיד על פלישה פתאומית ומסיבית של עמים זרים לאזור והתנחלותם בו. הם עמי אדום ומואב שהגיעו מהמזרח, התיישבו במקום ותוך זמן קצר הקימו את ממלכותיהם בו. על כן ניתן לקבל את האפשרות שהמסע הראשון נערך בתקופה בה האזור היה ריק מאוכלוסייה ואילו המסע השני, שנערך כמה עשרות שנים לאחר מכן, חל בתקופה בה האזור היה כבר מאוכלס.

ממצא ארכיאולוגי שני הנותן גיבוי לעובדה כי מדובר בשני מסעות נפרדים נמצא במצרים. במכתבי תל אל-עמארנה מתלוננים מלכי ערי כנען על הימצאותם של בני שבט חפר באזורי איילון וצרעה, אזורי נחלתו של שבט דן. בנוסף, תעודות מצריות אחרות משנת 1300 לפנה"ס מזכירות במפורש את השם אשר, שמו של אחד משבטי ישראל.

המסע השני נערך כאשר סיחון, מלך העיר חשבון הרחיב את תחומי שלטונו על חשבונם של עמי הסביבה ובכלל גם שבטי ישראל שכבר מצאו נחלה בכנען.

כשבני ישראל נכנסו לארץ כנען הארץ לא הייתה ריקה. ארץ-ישראל אוכלסה כבר במספר גלי הגירה מן המזרח שהתפרסו על פני מאות ואלפי שנים קודם לכן. גלי הגירה אלו הביאו עימם שבטים נודדים מאזור מסופוטמיה. עם גלי הגירה אלו הובאו לארץ מסורות הבנייה, ייצור כלי עבודה וצייד, ייצור כלי חרס וחפצי אומנות ופולחן. אחד מגלי ההגירה האחרונים היה של בני שבט ההיקסוס. הללו הביאו לארץ ישראל את שיטת הלוחמה הצבאית האחרונה. שיטה זו כללה הצבת חיל קטן המורכב מסוסים ורכבים שחנה במתחם סגור בצמוד למצודה מבוצרת בה התגורר שליט הישוב. את המצודה והמתחם הצבאי הקיפה חומה עבה, לפעמים 8 מטר עובייה. בתוך החומה שולבו מגדלים, בתחילה היו עגולים למחצה ומאוחר יותר נבנו בצורה מלבנית. את החומה הקיף מדרון סוללת עפר כבושה וחלקלקה וסביב למדרון נחפר חפיר עמוק. דוגמה לבנייה זו ניתן למצוא למשל בתל חצור. בני ישראל הלא מאומנים בלחימה וחסרי יתרון צבאי כלשהו לא יכלו למצודות אלו ולצבאות של עמי כנען. לכן תחילה נכבשה על ידם רק אזור הטרשים ההררי של פנים הארץ שהיה פחות נוח לחקלאות ולכן מאוכלס פחות משאר חלקי הארץ.

ארץ כנען הייתה מיושבת לא על-ידי עם אחד כי עם על-ידי מספר שבטים שונים שהיו בעלי רקע משותף ואף שפה משותפת. על פי המסורת כולם צאצאיו של כנען. ששת שבטים אלו הם:

"ויהי כשמע כל-המלכים אשר בעבר הירדן בהר ובשפלה
ובכל חוף הים הגדול אל-מול הלבנון
החִתִּי והאֶמֹרִי הכְּנַעַנִי הפְּרִזִי החִוִי והיְבוּסִי |
ויתקבצו יחדו להלחם עם-יהושע
ועם-ישראל פה אחד" (יהושע ט, א-ב)

שבטים אלו מוזכרים לראשונה עוד בזמן נדודיהם של בני ישראל במדבר. שם מבטיח אלוהים לבני ישראל כי אם ימלאו אחרי מצוותיו הוא יביאם למקום שהכין עבורם לרשת אותו וייתן בכוחם להכחיד את יושביו:

"הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך
ולהביאך אל-המקום אשר הכנותי | ...
כי-ילך מלאכי לפניך והביאך אל-האֶמֹרִי והחִתִּי
והפְּרִזִי והכְּנַעַנִי החִוִי והיְבוּסִי והכחדתיו" (משפטים כג, כ-כג)

האמרי – שמם ניתן להם על שום שהיו אמירים והתנשאו לגובה רב.
החתי – היו אנשי מלחמה מעולים עשויים ללא חת, בני תרבות שמית מסופוטמית.
הפרזי – חיו בערים פרוזות, ערים ללא חומה.
הכנעני – היו בעלי תרבות פולחנית מפותחת ועבדו את הבעל, בן האלוהים, ואת ענת ואשתורת אלות המלחמה והפריון.
החוי – היו החלשים יותר מבחינה צבאית לעומת שאר השבטים.
היבוסי – שבט לוחמים חזק ששמר על שטחו המצומצם.

מסע הכיבושים שערך יהושע עבר ביהודה, בדרום הרי שומרון ובשפלה. הר הארץ נתפס על-ידי בני ישראל והם התנחלו באזור זה. מספר ערים כנעניות כן הוכו על ידם וחלקם אף נכבשו בהצלחה, דוגמת יריחו. למרות זאת, עדיין המשיכו ערים כנעניות רבות להתקיים בשאר חלקי הארץ, בייחוד באזורי העמקים שבצפון. כיבוש הארץ נערך שלב אחרי שלב על פני עשרות שנים ואף מאות שנים (ירושלים תיכבש מהיבוסי על-ידי דוד המלך רק בעוד 400 שנה!). על פי המסורת הסיבה שלא נכבשה הארץ במכה אחת ניצחת היא כדי שלא יהפכו אזורים שלמים בה לשוממים שבהם תתרבה חיית השדה הרעה ושבהם תצמיח האדמה עשב רב.

חלוקת הארץ לשבטי ישראל

לאזור החוף טרם הגיעו שבטי ישראל, כנראה משום כך אין שום תיעוד להתנגשות בינם לבין המצרים. כל עוד ביטחון המסחר בדרך הים לא היה צפוי להיפגע לא נהגו המצרים להתערב בנעשה בפנים ארץ-ישראל.

אזור החוף הדרומי נכבש מעט אחרי כניסת בני ישראל לארץ על-ידי עם יורדי ים בשם פלישתים. אלו הביאו עימם נשק חדש, נשק הברזל. אף צבא שבט מקומי לא יכול היה להם כשאלו אחזו בידם באופן בלעדי בנשק הברזל, גם לא צבא מצרים.

לפי המקרא הגיעו הפלישתים לארץ-ישראל מהאי כפתור. יש המזהים את אי זה עם האי כרתים. משם הם פשטו על אזורי חוף שונים בים התיכון, בטורקיה, בסוריה ובלבנון, בארץ-ישראל, במצרים, בתוניסיה ועוד. עם זה סגד את האל דגון, אל הפריון של הדגן ואת בעל זבוב. מקדשים של הפלישתים נמצאו בארץ בתל קסילה ובעקרון. שם נמצאו כלי פולחן רבים. בעתיקות אשדוד נמצאה צלמית כיסא האופיינית לתרבות הפלישתית.

[ חזרה לראש העמוד ]

[ עמוד הבית | אודות | זכויות יוצרים | מפת האתר ]